בעוד רוב תושבי ישראל נכנסים למרחבים מוגנים עם הישמע האזעקה, בפזורה הבדואית בדרום אין מיגון - אך יש תושייה. תושבי האזור חופרים שוחות באדמה, קוברים אוטובוסים ישנים, ומנסים לייצר לעצמם מקלטים מאולתרים במו ידיהם.
אחמד אבו גנימה, תושב חשם זנה, קבר מיניבוס באדמה עם תחילת הירי מתימן. כעת, הוא מנסה להשמיש את הכלי כמרחב מוגן, אך אומר שהתקרה כורעת מעומס האדמה. למרות זאת, משפחתו ממשיכה להשתמש בו בשעת אזעקה, בעוד את אמו הוא מעביר להסתתר תחת גשר סמוך.
גם תושב תל ערד הפך יוזמה אישית לפתרון הישרדותי, וחפר תעלה בסמוך לביתו וסגר אותה מלמעלה. "נכון, זה חלש - אבל הילדים כבר לא בוכים כשיש אזעקות, הם מרגישים בטוחים".
מלחמת "עם כלביא" תפסה רבבות רבות של תושבי הנגב ללא מיגון. בכפר הלא מוכר אלזרנוג, הסמוך לאבו קוידר, תועדו במהלך סוף השבוע שמיים מלאי פיצוצים, כשברקע נשמעים ילדים בוכים. בצוק העתים, נאלצו רבים מהתושבים לעזוב את בתיהם וללכת לחפש מקלט - תרתי משמע - בערים הסמוכות לכפריהם במקרה הטוב, ובלית ברירה גם מתחת לגשרים בדרכים הבינעירוניות.
להערכת המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים בנגב, כ-150 אלף בני אדם חיים היום בנגב ללא מיגון תקני. "במצב חירום, כולם אמורים להיות בטוחים", אומר סלימאן אלהואשלה, מנכ"ל-שותף של המועצה. "בזמן שתושבי המדינה נכנסים למקלטים ומקבלים מענה בסיסי שכולל תחושת ביטחון, עשרות אלפי תושבים ערבים-בדואים נאלצים לחפש מחסה מתחת לגשרים או בשטחים פתוחים, כי המדינה מסרבת להכיר בכפרים שלהם ולספק להם שירותים בסיסיים".