"אני אולי חופשייה - אבל לא שלמה. כל עוד החטוף האחרון לא בבית - אף אחד מאיתנו לא באמת חזר" - את המסר הזה מפיה של שורדת השבי נעמה לוי הביאו הבוקר (שני) דודותיה אורית מנצור והדס צוברי, במיצג מחאת הנשים למען שחרור החטופים, מול מטה הליכוד ברחוב קינג ג'ורג' בת"א.
אורית והדס קראו: "ארבעה חודשים וחצי עברו מאז שנעמה חזרה אלינו - נצח עבור משפחות החטופים שנותרו מאחור. אנחנו מחזיקות ביד תמונות של מי שנחטפו - זוגות-זוגות: אחד מהם חזר הביתה, והשני עדיין מוחזק בעזה. התמונות האלו מזכירות לנו את הפער - בין אלה שזכינו לחבק שוב, לבין אלה שעדיין מחכים. זה פער שאי-אפשר להשלים איתו - והוא מלווה אותנו כל הזמן".
הן הוסיפו: "נעמה עברה גיהנום. היא סיפרה לנו על התנאים, על הפחד, על הזמן שעמד מלכת. היא סיפרה גם על הרגע שבו פגשה את מתן אנגרסט, לוחם מנחל עוז, שהיה פצוע. היא שמעה שהוא לא אכל הרבה זמן, והגישה לו את שקית העוגיות הקטנה שהייתה לה. מחווה קטנה, שמגלמת את מה שחיזק אותם שם - ערבות הדדית, גם בתנאים בלתי אפשריים.
מתן ונעמה, שניהם חיילים מנחל עוז. שניהם עברו זוועות שקשה לתאר. נעמה חזרה הביתה, ואנחנו מלאות תודה על כל רגע איתה, על כל נשימה שלה באוויר החופשי. אבל הלב שלנו מסרב לשמוח שמחה שלמה, כל עוד מתן - ויתר החטופים - עדיין שם. איך ייתכן שאחד חוזר, והשני נשאר?
אנחנו לא נאיביות. אנחנו יודעות שההחלטות קשות, שהמחיר כבד. אבל אסור לנו להתרגל למציאות שבה חטופים נשארים מאחור. נעמה ויתר החטופים הראו מהי אחווה אמיתית - גם בתנאים הכי קיצוניים. הם היו שם אחד בשביל השני. עכשיו אנחנו צריכים להיות כאן בשבילם".
"חמאס לא שבר אותי והממשלה לא תשבור אותי", קראה אילנה גריצווסקי, בת-זוגו של מתן צנגאוקר, "אני לא מאמינה שאחרי 18 חודשים שהשתחררתי אני עדיין נלחמת עליך מתן, ועל כל החטופים שהשארנו מאחור. כל בוקר, כל לילה, זה ללכת לישון ולהתעורר בדמעות. לשים מסכה על הפנים בחיוך, כדי לצאת להילחם. אני אמשיך להילחם עליככם, ועליך מתן, עד ש-55 חטופים שלנו יחזרו. מי שנרצח - לקבורה; ומי שחי - לשיקום. מי שהשתחרר מנסה לצאת לשיקום, שיקום שקרי. כי אי-אפשר באמת להשתקם עד שכל האחים והאחיות שלנו יחזרו.
אני רק מבקשת שיחזירו את האהובים שלנו, את החיילים שלנו. בשבוע שעבר איבדנו שמונה חיילים, אני מצדיעה להם. הקריבו את החיים שלהם, אני שולחת חיבוק למשפחותיהם.
הממשלה לא עושה מספיק כדי להחזיר את כולם, אני דורשת" די! די! תנו לנו לצאת לשיקום. לאכול, לנשום. תנו לי לחיות בלי האשמה של למה אני כן והם לא. אני רוצה להרגיש באמת חופשיה, וזה יקרה רק כשאחבק את מתן ואת כל האחים והאחיות שלנו. כשאדע שהחברים שלי לא נלחמים, שהחיילים חזרו, והם גם לא משאירים משפחה לבד.
הממשלה שלי צריכה לעשות הכל כדי לשים הסכם. כדי לסיים את המלחמה ולהחזיר את כולם הביתה".
"חלאס", קראה במיצג עינב צנגאוקר, אמו של מתן צנגאוקר, "612 ימים שהילד האהוב שלי מוחזק בגיהנום בשבי החמאס, 612 ימים שאני לא נושמת, לא אוכלת ולא ישנה. מתן שלי מתמודד בשבי עם ניוון שרירים, עם כאבי תופת מהתכווצויות, הוא לא מסוגל לעמוד על שתי רגליו, הוא לא מסוגל לאכול מרוב כאבי בטן. התינוק שלי בדיכאון ואין לי איך לנחם אותו.
יותר מדי ימים מתן בשבי, יותר מדי חיילים וחיילות גיבורים נפלו בקרב. אף אחד לא צריך להישרט בשביל להשיב הביתה את החטופים, אף אחד לא צריך להיפצע ובטח שלא ליהרג כשאפשר להחזיר את כולם בהסכם כולל וסיום המלחמה.
מתן שלי, אנחנו נלחמות עליך כל יום. אל תוותר, אל תרים ידיים, אנחנו לא מוותרות עליך פה. מהיום הראשון שאילנה יצאה מהשבי היא נלחמת עליך. אנחנו לא שוכחות ולא נפסיק עד שתחזור אלינו".