לא מזמן, בשולי אחת ההפגנות, נקלעתי לוויכוח ער עם חבורה ימנית. כדרכו של כל ויכוח ישראלי הדציבלים היו חלק מהטיעונים ותנועות הידיים האגרסיביות היו תהליך השכנוע עצמו. כשהסערה נרגעה מעט פנה אלי אחד מהם:
- "בורג, אני יכול לשאול אותך משהו?"
- "ודאי", עניתי.
- "לא הקמנו בעזה תאי גזים, נכון?"
- "אני מאד מקווה", עניתי, לא יודע עדיין לאן הוא רוצה לקחת את הטיעון שהוא בונה.
- "אז אם אין תאי גזים שלנו שם, הכל בסדר, לא?!", סגר את הדיון.
זאת התמצית. הגזמת השואה כדי להכחיש שואות של אחרים. הייתה לנו שואה, טראומה אופטימלית של השמדה טוטלית, שהפכה לפוסט טראומה נצחית, המתוחזקת בידי פוליטיקאים ציניים. והיא הצידוק לכל העוולות שאנחנו מעוללים. כך אנחנו מתירים לעצמנו לחולל ולעולל כל מה שהוא לא בדיוק כמו השואה "שלנו". ועדיין מרגישים שאנחנו "הכי מוסריים בעולם".
השיחה בעולם הרחב מאשימה את ישראל בביצוע פשעים נגד האנושות, השיחה-הפנים ישראלית מאשימה את מאשימי ישראל באנטישמיות או בשנאה עצמית. ואני? אני מתנגד בכל ליבי להיכנס אל מלכודת הפלפול המשפטי. מה אכפת לי מדיוקים לשוניים; ג'נוסייד, אפרטהייד, רצח עם, שואה, השמדה. רבבות הקורבנות לא מתעכבים בספריה המשפטית הסמוכה להריסות חייהם כדי לברר ממה בדיוק הם נהרגים. כשחיילים של המדינה שלי, בכספי המיסים שלי, בהוראות של הממשלה שלי, הורגים והורגים ולא חומלים, סוגיית הפליליות של הפקודות והמבצעים לא קובעת בעבורי שום דבר. אני אחראי ולא מתכוון לברוח מאחריותי.
אני שייך לקולקטיב פושע. את ההגדרה המדויקת יחד עם גזר הדין יתנו ההיסטוריה ומוסדות הצדק הבינלאומיים. ועד שהם יחליטו חייבים להיאבק ברוע ויהיו המחירים האישיים אשר יהיו. כי שלושת הרכיבים המאפשרים שואות ופשעים פועלים כאן במלוא כוחם: אידאולוגיה רצחנית, כוח פרוע ולא מרוסן והמוני אדישים. ואת כל אלה יש לנו בשפע.
לעומתם אני מציב את המבחן המוחלט של אימי זיכרונה לברכה. על מעשים לא ראויים הייתה פוסקת ביידיש העסיסית שלה: "ספאסט נישט". שזה סיכום תמציתי של "זה לא ראוי". "לא עושים כאלה דברים". "לא בא בחשבון", ובייחוד "לא אנחנו". ולפי המבחן הזה; האם יש משהו כלשהו שמכשיר הרג עיוור וחסר אבחנה של עשרות אלפי עזתים? שרבים מהם, ואולי אפילו רובם, חפים מכל פשע. מלבד "פשע" היותם עזתים? ועוד: האם יש משהו שיכול להצדיק את אטימות הלב והעיוורון מרצון של מרבית היהודים הישראלים נוכח הזוועות האלה? לֹא!! אפילו לא 7 באוקטובר.
כאן חובה לומר: כל מה שישראל עוללה לפלסטינים במאה שנות המאבק לא מצדיק שום חלק מפשעי החמאס ב-7 באוקטובר. ושום דבר מפשעי החמאס בסתיו 23 לא מצדיק את פשעיה של ישראל מאז ועד היום. שני פשעים שלא מקזזים זה את זה. שניהם ראויים לדחייה והתנגדות בכל דרך אפשרית.
בית הדין של ההיסטוריה ישפוט את הנתניהו'ז ועוזריהם. אנשים הגונים לא צריכים לחכות כל כך הרבה זמן. המציאות זועקת ואסור להתעלם ממנה. מעטה הצביעות הקלאסי של הישראלי המיוסר, "יורים ובוכים", נקרע מזמן. היום יורים וחוגגים. יורים ומעלים לרשת, יורים ומקבלים ציונים לשבח. אנחנו אולי לא אומה של רוצחים אבל הפכנו ללא ספק לאומה של הורגים. ובראש כל אלה עומד הראשון למושחתי ישראל - בנימין נתניהו. הוא עוד לא הורשע בדין בישראל, ולא הורשע בבית הדין הבינלאומי בהאג ובכל זאת הוא מושחת. כי הוא השחית את נפשם של רבים, טינף את נפשה של האומה הישראלית כולה וזיהם שני דורות, ישראלי ופלסטיני, בזוהמת השנאה והמוות.
כשכל זה ייגמר, וכל צד יתכנס לתוך אבלו וזיכרונותיו תעלה שאלה גדולה. האם אפשר לתקן את קלקול העולם הנורא הזה. הפסימיים יגידו - לא . לעולם לא. "כי יצר לב האדם (החמאסי) רע מנעוריו". ואנחנו אנשי התקווה נגיד: חייבים לנסות. אסור אף פעם להתייאש. אבל איך? לפני כמה ימים פגשתי קבוצה של צעירים ישראלים, מיטב המוחות של הדור הישראלי הבא. גאונים, מרשימים ותמימים. הם משרתים בצבא בהתלהבות פטריוטית של מי שרואים עדיין את העולם בצבעים עזים ובלי מספיק גוונים עדינים. השיחה לא הייתה קלה. לא להם ולא לי. ובסופה עלתה השאלה הזו במלוא עוזה.
אבל אברום, מה נעשה. אז ביום ההוא? שתקתי כמה דקות ארוכות. ובסוף פלטתי: כשאתם חושבים על "היום ההוא". תחשבו שמישהו: בן זוג או ילד, שופט או היסטוריון ישאל אתכם "איפה הייתם כשהשמש הישראלית כבתה. ומה עשיתם כדי למנוע את פשעי עזה?". אם אתם רוצים לתת אז, ביום ההוא, תשובה שתזכה אתכם במשפט מצפונכם אתם חייבים לעשות משהו כבר היום. למשל, אם 10 אחוז מכם יהיו מסוגלים להשקיע 10 אחוז בעתיד של שלום ופיוס. רק עשירית ממה שאתם משקיעים היום בתעשיית המלחמה, ההרס והיאושים - ויהיה לנו סיכוי.
תנו לעתיד השלום רק מעשר מהיכולות המופלאות שלכם. מהיזמות, החוכמה, היצירתיות והתעוזה ותצילו את נפשן של שתי אומות מעונות.
נפרדנו. במגרש החניה מיהרו לעברי כמה מהם ואמרו: אנחנו נשקיע.