סיפורה של רות המואביה הוא הקטע הכי יפה בתנ"ך. הוא סיפור אהבה פמיניסטי

אפשר להתווכח על זה, אבל בעיניי סיפורה של רות המואביה הוא הקטע הכי יפה בתנ"ך. יש סיבה שמכנים את מגילת רות גם בשם "מגילת החסד". במשך אלפי שנים פרשני המקרא נותנים הסברים וביאורים לסיפור היפה הזה, שרובו נע במישור המוסרי-משפטי, עם עניינים שלא רלוונטיים לחיים המודרנים של רובנו (אני מקווה) כמו חוקי הייבום והגאולה.

זה פספוס, כי בגדול הוא נוגע לעניין אוניברסלי ועל-זמני. זה פשוט סיפור על אהבה. אהבה עזה. אולי סיפור האהבה היפה ביותר שאי פעם סופר. אני מתכוון כמובן לאהבה בין רות לנעמי. אם תרצו להפוך את זה לעסיסי, נקרא לזה "סיפור אהבה לסבי", אם נרצה להיות מדוייקים יותר וחתרניים פחות, נקרא לזה "סיפור אהבה פמיניסטי".

תזכורת ממש זריזה ושטחית לחילונים שנרדמו בשיעורי תנ"ך: נעמי עוזבת את בית לחם לארץ מואב יחד עם בעלה ושני בניה. למעשה, הם "יורדים מהארץ". הבנים מתחתנים עם נשים נוכריות - רות וערפה - ואז כל הגברים בסיפור מתים. מכיוון שלא נולדו להם ילדים, ואין לנעמי בנים אחרים, אין לרות ועורפה עילה חוקית לחזור עם נעמי לישראל. עורפה חוזרת למשפחתה, בעוד רות מכריזה על אהבתה העזה לנעמי ומודיעה לה, באחד מהקטעים הכי פואטיים בתולדות הספרות, שהיא לעולם לא תעזוב אותה, וחוזרת איתה לישראל, שם היא גם מקימה לה המשך לשם משפחתה

יש המשך, והוא נוגע בהמון דברים יפים וחשובים. לאהבה הטהורה בין רות לחמותה נכנס בועז, כדי להפוך את הזוגיות הזאת למשולש של חסד (לאו דווקא של אהבה). בועז "עושה לרות ילד", אבל יותר חשוב הם ממשיכים את השם של נעמי. בועז הוא לא יותר מתורם זרע עם כוונות טובות. אחרי שרות נכנסת להיריון, שמו לא מוזכר עוד. את השם לילד נותנות השכנות בכלל. זה אחד הסיפורים הכי נשיים שהיו במגילה.


יש גם הסבר היסטורי על כך שהספר מראה את המעבר מתקופת השופטים, עם החלוקה השבטית והמוסר האינדיבידואלי שהביא לאנרכיה מוסרית ("איש הישר בעיניו יעשה") לתקופת המלוכה בה הקהילה חזרה להיות מלוכדת (רות הייתה סבתא רבתא של דוד המלך). קל לקבל את ההסבר הזה. המגילה מתחילה בכך שאיש עשיר ומכובד עוזב את ישראל מטעמים אנוכיים, ונגמרת בכך ששלושה אנשי חסד נדיבים חסרי אנוכיות משתפים פעולה כדי להקים את ממלכת בית דוד.

הכל נכון מן הסתם. אין בתנ"ך טעויות. כל פסוק במקרא נמצא שם בכוונה, והסימבוליות הדי פשוטה של מגילת רות די ברורה גם לקורא ההדיוט - ובכל זאת, נראה שבכל מקום בו מספרים או מלמדים את סיפור המגילה, מתעלמים מכך שמדובר בסיפור אהבה נשי. אולי לא רוצים שזה ייתן רעיונות לאנשים, אבל באמת שקשה להסביר את הסיפור הזה בשום דרך אחרת. זה כנראה המחיר לכך שאת המורשת היהודית שלנו חטפו גברים שמרנים והפכו אותו לשלהם במשך מאות שנים. זאת גם הסיבה שבטח מעט מאוד אנשים יישארו לקרוא את הפוסט הזה עד הסוף. למי אכפת מאיזה פירוש של איזה אתאיסט תל אביבי לסיפור אגדה תנ"כי.

יש המון אנלוגיות בסיפור בין פוריות האדמה לפוריות האישה, וחוקרים תיאולוגים מצאו שהוא מבוסס על סיפור פולחן פגאני שקדם לתנ"ך (אופסי) אבל זה פחות משנה. בסופו של דבר לספר הספרים שלנו נכנס ספר אחד ויחיד בו כולו נשים ונשיות.

היו דמויות נשיות גדולות אחרות בתנ"ך. מהאימהות (שרה, רבקה ורחל), הנביאות והשופטות (מרים, דבורה וחולדה) ועד נשות החיל (יעל, הגר ואביגיל) אבל הן תמיד ניצבות בצל דמות גברית גדולה, או משלימה לאחת כזאת. במובן הזה, רות ונעמי הן אנומליה. זוג נשי שיוזם ומניע את העלילה כולה.

זהו אחד הטקסטים הנשיים ביותר בתורה, שעבר במהלך השנים מניפולציה גברית ואיבד קצת מהיופי שלו. זה ה-סיפור ללמוד מה היה המעמד (הדפוק) של נשים בתקופת המקרא. זה ה-סיפור לקבל ממנו השראה לשרידות נשית על-זמנית. זה סיפור על אהבה והישרדות.

לרוב, דתיים ובטח חרדים מתעצבנים כשעושים את הפירוש הספציפי הזה למגילת רות. זה נכון אגב גם לדתיים הומואים ודתיות לסביות. ככה זה. הורגלנו במשך שנים שיש אמת אחת ורק לגברים מזוקנים מבוגרים שקראו את כל ספרי הקודש מההתחלה ועד הסוף מותר להגות בה.

עם כל הכבוד, המורשת היהודית היא לא רק שלהם. מעבר לכך שמדובר בדוגמה מובהקת להטרוסקסואליות כפויה (לא אחפור על זה, חפשו את המאמר המפורסם של אדריאן ריץ' מ-1980), מדובר בחוצפה. לכולנו הזכות לקרוא בכתבי הקודש ולפרש אותם. אם הם מדברים אלינו ונוגעים בנו, למי יש זכות בכלל לבטל את זה?

זה גם ה-סיפור ללמוד ממנו על היחס שצריך לתת לזרים לפי התנ"ך. זו גם אחת הסיבות שקוראים את המגילה בחג השבועות. בדרך מעודנת וחכמה מזכיר הסופר המקראי אמת פשוטה - כולנו גרים. בגן עדן לא היו יהודים או גויים. אדם וחווה לא היו עבריים. אברהם ובניו, לא נולדו יהודים - אלא קיבלו על עצמם את תורת ישראל. כמוהם גם רות, שנולדה בארץ מואב (טריוויה קטנה: מואב היה בן אחיו של אברהם, ולכן גם הם "בני דודים"), והגיעה לישראל כזרה אך זכתה לחסד וגאולה בזכות האהבה הגדולה שלה לנעמי - והחסד הזה, הוליד לבסוף את שושלת בית דוד שהביא לתקופת תור הזהב של בית המקדש הראשון.

הנשיא רובי ריבלין חזר בשנות כהונתו המון על המשפט "אנחנו חיים בארץ לא כי נגזר עלינו לחיות יחד, אלא כי נועדנו לחיות יחד", והוא צודק. מאחורי הממלכתיות הזאת עומדת ההבנה הפשוטה הזאת שהתחילה במגילת רות. אין לנו דרך אחרת אלא לאהוב את הגר. בחג הזה, נראה לי שאנחנו צריכים להיזכר באמת הפשוטה הזאת יותר מתמיד.

אה, ומה קשורה אופרה ווינפרי בתמונה לפוסט? סתם תזכורת שלא קוראים לה אופרה. כשנולדה אמא שלה נתנה לה את השם ערפה (באנגלית: Orpah), אך לאחר שכולם בלבלו את השם שלה וקראו לה "אופרה", היא פשוט החליטה לזרום עם השיבוש. גם זה סוג של חסד, אבל על כך יסופר בהזדמנות אחרת.

חג שמח, תהיו טובים. ואם כבר חסד - תחזירו כבר את החטופים, אמן.