"אם לא מחר, אז מחרתיים", זה לא צורת הדיבור של נתניהו. זו שיטת העבודה

ובתחרות האמירה המנותקת של השבוע זכה, שוב, ראש הממשלה בנימין נתניהו. "אם לא היום אז מחר", הוא הבטיח בסרטון תעמולה לדוברו טופז לוק בערב יום ירושלים, בעניין בשורה לשחרור החטופים. כמה שעות אחר כך, בנאום בגבעת התחמושת, הוא שב והמשיך את הציטוט של נעמי שמר: "ואם לא מחר אז מחרתיים" — במילים שהדהדו בסמליותן. דווקא בשבוע שבו מדינת ישראל ציינה 600 יום למלחמה, נתניהו רק המחיש את אדישותו למניין הימים שבהם 58 ישראלים מופקרים בשבי חמאס, ולכך שכל יום נוסף בעזה מסכן את חייהם ומאריך את עינויי סבלם.

לשכת רה"מ הצטדקה שזו "רק צורת דיבור", אבל האמת היא ש"אם לא מחר אז מחרתיים" זו פשוט שיטת העבודה של נתניהו, שממצה היטב את יחסו לזמן. בין אם מדובר במשא ומתן קואליציוני, במשברים מזדמנים או בגרירת המלחמה עד אינסוף — דחיינותו הפוליטית נודעת למרחוק. אין כמעט דד־ליין שהוא לא יגרור; את ההחלטות הקשות הוא דוחה לאחרי החגים, לדקה ה־90 או אפילו לזמן פציעות. על שולחן העבודה שלו מוצבים תמיד מספר שעוני חול דמיוניים, ורגע לפני שהגרגרים נגמרים — הוא הופך אותם, כדי שהזמן ימשיך לנזול.

משבר הגיוס, ששוב מתקרב לעוד דד־ליין שבו נתניהו לא יעמוד, כמשל: עם הקמת הממשלה, הוא התחייב בפני החרדים שעד התקציב הראשון יעבור החוק. כשהגיע התקציב, הבטיח שמיד אחרי המהפכה המשפטית הוא יעלה לראש סדר היום — ואז הגיעה המלחמה. בכל תקציב שעבר, שוב נדר שעד הפעם הבאה יעמוד במילתו: רק נעבור את החורף ואחר כך נראה, באביב.

וכך גם בתקציב האחרון, לפני כחודשיים — הוא שכנע אותם לחכות עד שבועות. והנה, חג הביכורים הגיע, והסלים על כתפיהם של שותפיו עדיין ריקים מתבואות. בשבוע הבא הוא מתכנן לבקש מהם עשרה ימים נוספים, ולהפוך שוב את שעון החול של ההבטחות הלא ממומשות. אם לא מחר — אז מחרתיים.

החרדים מכירים היטב את ההיסטוריה של השעונים הגמישים של נתניהו, ובמשך שנתיים וחצי מאפשרים לו להמשיך לעשות מניפולציות עם הזמן. השבוע, לקראת עוד אולטימטום שמתפוגג, הם חזרו להשמיע קולות זעם ואיומי רעם, כשאת הקו הלוחמני ביותר מוביל האדמו"ר מגור, באמצעות שליחו השר יצחק גולדקנופף, שלוחץ על ש"ס ודגל התורה להצטרף אליו ולעשות מעשה: לפרוש מהממשלה או להגיע לתאריך מוסכם לבחירות ואז הכנסת תתפזר.

בינתיים, דרעי וגפני לא נלהבים במיוחד לעלות על המדוכה, ומסתפקים בשיתוק הקואליציה ובשיבוש העבודה בכנסת. אמנם, הכותרת הראשית בביטאון "הדרך" בישרה אתמול שאחרי החג רבני ש"ס יתכנסו להכריע על המשך דרכה בממשלה, אבל מדובר בעיקר בהוצאת קיטור — כדי להראות שהם לא עומדים מנגד בזמן ששום דבר ממה שהובטח להם לא באמת קורה.

נתניהו עושה עבורם את כל ההצגה הנהוגה שלו בשעות משבר: מזמן ישיבות בהולות עם יו"ר ועדת החוץ והביטחון, יולי אדלשטיין; מנפח את האוויר בבלון האיומים בהדחתו אם לא יתיישר; מחפש עם סמוטריץ' סעיפים תקציביים חדשים כדי לרפד ולרכך; ושולח את מקורביו להמתיק סוד בחצרות הרבנים, כדי להפריד ולמשול באירוע המתגלגל. אבל בקואליציה כבר מבינים ברובם שבאווירה הנוכחית — כשהמילואימניקים ובני משפחותיהם קורסים תחת הנטל של סבבי צווי ה־8 — לא משנה איזה דד־ליין הם יציבו וכמה אולטימטומים הוא יפר, חוק פטור מגיוס מוסכם כנראה לא יצא מזה.

לכן, המטרה העיקרית של התמרון של נתניהו היא לקנות עוד זמן, ובתמורה — להראות לחרדים שהוא באמת מנסה. באחד השעונים שעל שולחנו יש חול לעוד שמונה שבועות, עד שהכנסת תצא לפגרת הקיץ, והשאיפה המרכזית שלו הייתה ונותרה פשוט לצלוח אותם — לדחות את כל הבעיות והטלטלות ל"אחרי החגים" שכה אהוב עליו. הוא ינסה לסנכרן לכך גם את החול האוזל בשעון המלחמה בעזה, אם וכאשר הבית הלבן אכן יכריז על עסקת חטופים והפסקת אש חדשה, ומתווה וויטקוף יהפוך להסכם.

במשך כשנה וחצי, נתניהו מסובב את שעון המלחמה מצד לצד, כדי שהזמן שלו לא ייגמר אף פעם. הנוסחה המפעילה שלו ברורה, וצוירה לעיני כל בציוץ אחד של איתמר בן גביר בנובמבר 2023: "עצירת המלחמה — פירוק הממשלה". משם, הוא וסמוטריץ' קבעו את הקווים האדומים, ונתניהו התנהג בהתאם.

הוא הסכים מראש לנהל משא ומתן רק על מתווים שלביים ומדורגים, הגביל שוב ושוב את המנדט של צוות המו"מ, והדליף וזימן את סמוטריץ' ובן גביר כדי שיסכלו ויטרפדו בכל פעם שהייתה התקדמות בשיחות. בינואר, כשטראמפ ווויטקוף אילצו אותו לחתום על ההסכם הרב-שלבי שהיה אמור להביא לשחרור כל החטופים ולסיום המלחמה בעזה — הוא התחייב בפני שותפיו שהוא לא מתכוון לקיים אותו. ובניגוד לאופיו — הבטיח וקיים.

עכשיו, טראמפ ווויטקוף שוב הופכים את שעון המלחמה בעזה על נתניהו וממירים אותו לשעון של 60 ימי הפסקת אש — עוד מתווה מדורג, המעוצב למידותיו, שמשאיר מחצית מהחטופים החיים והחללים בידי חמאס עד למועד לא ידוע. בנוהל, עם פרוץ הדיווחים על פריצת דרך במו"מ, סמוטריץ' קפץ להזהיר את נתניהו שלא יאפשר עסקה חלקית שתעניק חמצן לחמאס, ובן גביר, שעזב את הממשלה לחודשיים אחרי העסקה הקודמת, צפוי מתישהו להצטרף לקול הזעקה על הכניעה לטרור.

בסביבת נתניהו מקווים שכמו בעסקה הקודמת, גם הפעם בן גביר וסמוטריץ' יסתפקו בהבטחות שלא להגיע לחלק השני בעסקה; ושכמו החרדים — גם להם אין סיבה למהר לוותר כל כך מהר על הכוח והשררה בממשלה, בשביל מערכת בחירות שעלולה לזרוק אותם אל הלא נודע. וכמה נוח: 60 ימי הפסקת האש הזמנית יסתיימו, אם בכלל, אי שם בתוך הפגרה — כשהממשלה לא בסכנה.

נתניהו מנסה לסנכרן בין כל השעונים ורק לעבור את החודשיים הקרובים — אבל הטלטולים המקבילים עלולים להתנגש ולצאת משליטה. החול נמצא גם בידיים של טראמפ, ותלוי בנחישות שלו לשים את האירוע בעזה מאחוריו ולהגיע ליום ה־60 עם הכרזה על סיום המלחמה. עד אז, עשרה חטופים עדיין יהיו בשבי חמאס, ועוד 19 משפחות חללים ימתינו לקבל את יקיריהן לקבורה. ובזמן שנתניהו הופך את השעונים — הוא יבטיח שהוא עושה הכול כדי להשיב אותם בחזרה. אם לא מחר — אז מחרתיים.