"חטופים הביתה - והממשלה הביתה" - המסר הישיר של משפחות החטופים, 600 ימים לשבי ולמלחמה

מוקדם יותר היום, משפחות חטופים ופעילי מחאה חסמו את איילון דרום, בסמוך למחלף השלום, לציון 600 ימים למלחמה ובדרישה לשחרר את החטופים משבי חמאס. המשפחות כתבו על הכביש "חטופים הביתה והממשלה הביתה" — במסר לממשלה שסיכלה עסקאות ואת השבת החטופים — וצבעו את גשר יהודית באדום, כסימן לדם החטופים והחטופות הנשפך בכל יום שבו הם מוחזקים בשבי.

"ב-7.10 תינוק נחטף מהבית שלו, עם אימו ואחיו בן הארבע. הוא הופרד מאביו שנחטף גם הוא. הם פחדו נורא. כולם זוכרים את המבט של שירי, המבט שמחפש עזרה, הגנה, הצלה. האחיינים שלי ידעו שהמבוגרים תמיד יגנו עליהם, ממש כמו שאמאשלהם גוננה עליהם בשמיכה באותו יום. אבל המדינה שלהם, שלא הצליחה להגן עליהם, כשלה שוב כשהעדיפה נקמה על פני הצלת חייהם. היא רצתה לחסל את מי שתקףאותה, לפני שתדאג להחזיר אותם הביתה בבטחה.

וכפיר, תינוק בן עשרה חודשים, שרד שם, בשבי של ארגון טרור עםאמא שלו ואחיו בן 4, והם חיכו. הם חיכו למדינה שתציל אותם. אבל בכל יום, המדינה שלהם העדיפה נקמה. ואנחנו? לא צעקנו מספיק, לא נלחמנו חזק מספיק. פחדנו. אז זעקנו בשקט, וחיכינו וניסינו להאמין ולסמוך. והם שם, בשבי, חיכו וחיכו, והעזרה לא הגיעה. הגיעו רוצחים שהרגו אותם. את כפיר ואריאל המתוקים, את שירי גיסתי הגיבורה והאהובה. 38 חטופים נוספים חיכו - והעזרה לא הגיעה. גם הם נחטפו בחיים ונהרגו כתוצאה מהפצצות או הוצאו להורג כאשר השובים שלהם הבינו שצה"ל מתקרב.

היום הוא היום ה- 600. 600 ימים, והמדינה שלנו עדיין מעדיפהנקמה וכבר מזמן אנחנו לא מאמינים ולא סומכים על אף אחד. ראש הממשלה, בשבעה באוקטובר הופר החוזה הבסיסי בין המדינה לאזרחיה.
כשלת ביום ההוא ואתה נכשל כבר 600 ימים. אתה נכשל בסירובך לקחת אחריות, במילותיך שמקטינות את גודל האסון, שמפלגות, שמעמידות את השבת החטופים אל מול בטחון שאר ישראל. השבת החטופים היא בטחון ישראל ורוב הציבור יודע זאת ומבקש את אחיו ואחיותיו.

אתה נכשל בסירובך לעשות את הדבר היחיד שישיב את כולם- להכריז על סיום המלחמה. חיילים רבים כל-כך סיכנו והקריבו את חייהם, הישגי הצבא מרשימים, אך האמת חייבת להיאמר - ללא פעולה מדינית אין משמעות לפעולההצבאית. מלחמות סופן להסתיים תמיד בהסכם מדיני, אלא אם התכניתהיא מלחמת נצח.

כמה חיילים וחטופים עוד ימותו עד שזה יקרה? שילמנו כבר בחייהם של 1200 אזרחים שנטבחו ב-7.10, 858 חיילים שנהרגו, בחייהם של 41 חטופים שהיו צריכים לחזור אלינו בחיים. המשך המלחמה עלול לגרום לחטופים החיים להיהרג, ולחטופים החללים להיעלם בעזה.

ממשפחה שלמה, חזר אלינו רק ירדן. ירדן חזר הביתה כי שוחרר בהסכם. שירי, אריאל וכפיר בבית, אבל הם לא חזרו. גם ירדן, כמו כל אחד מהחטופים שעדיין שורדים בשבי, יכול היה שלא לעמוד פה היום. הבקשה שלו להישאר באותו מקום עם חברו הטוב דוד קוניו, הצילה את חייו. לפני כן, הוחזק עם חיים פרי, יורם מצגר, עמירם קופר, אברהם מונדר, נדב פופולוול ויגב בוכשטב שנרצחו בשבי.
עוצמת ההפצצות של צה"ל כמעט והקריסו עליו את תקרת המנהרה.

גם על שירי והילדים נאמר לנו שיש סיכוי שלא ימצאו. כמו המשפחה שלי, יש עוד 58 משפחות שיודעות שכל רגע יכול להיות האחרון של אהובם, שיכול להיות שלא יהיה להם קבר. די לשקרים, אל תתנו למלחמה עוד שמות, סיימו אותה. קחו אחריות. החזירו את כולם, עכשיו!".

אני ענת אמא של מתן אנגרסט. מתני שלי אני זוכרת את הלילה הראשון שהתגייסת, פתאום החדר ריק ואתה פרסת כנפיים. נחנקתי מדמעות ונעצבתי אבל ידעתי שאתה בטוב כי אתה גאה - גאה לצאת ולשרת את המדינה שאתה כל כך אוהב. והינה 600 ימים שהחדר שלך ריק, 600 ימים של דאגה לחייך, 600 ימים שאני חיה על פיסות מידע קשות על מצבך, 600 ימים שהמדינה שכל כך אהבת משאירה אותך שם.

ילד יפה שלי אני מדמיינת את קולך מרגיע אותי כמו שתמיד נהגת: "אמא מה את דואגת, הכל טוב" - אבל אני יודעת שהכל לא טוב, שאתה סובל ומעונה, שאתה במצב קשה ומסכן חיים.

אני רוצה לפנות מכאן לכל אמא ואבא שצופים בי. תדמיינו לרגע אחד אתכם עומדים פה לצידי. יודעים שנתתם הכל למדינה, שלחתם את היקר לכם ביותר כדי לתרום ולהגן על המולדת. ולמרות זאת - אתם נותרים מופקרים ונשכחים. כפי שזה קרה לנו, זה יכול לקרות חלילה לכל חייל אחר, בטח בשעת מלחמה .
ואם לא יהיה שינוי מיידי, אובדן האמון של החיילים ימשיך להתרחב ולגדול עד שיהיה מאוחר מדי לתקן. עד שלא יהיה מי שיעמוד בחזית. עד שלא יהיה ערך יותר לתעודת זהות ישראלית. זה האיום הקיומי הכי גדול שקיים.

האמת הכואבת היא שאף חייל לא הוחזר ע"י ממשלת ישראל. שומעת הורים ששוקלים אם לעודד את הילדים שלהם לתרום ולהיות נכונים להילחם על המדינה, שתבגוד בהם בשעת צרה. זו לא המלחמה שלי, זו לא המלחמה של משפחת אנגרסט, ולא של משפחת 58 החטופים. זו מלחמה על העתיד של המדינה הזו, על היכולת שלה לשמר את בסיס הערכים עליה היא הוקמה, של קידוש החיים וערבות הדדית.

אנחנו מסרבים להידמות לאויב, אנחנו לא מקריבי חיים, אנחנו לא נהיה חברה שמתרגלת לחיות עם אחים סובלים בשבי ונרצחים שנעלמים לעד. ⁠600 ימים נלחמנו וחיסלנו. אבל האמת היא שאין תחושת גאווה ברחובות והאמת שלמרות שממשלת ישראל מוכרת מצגי שווא, ערך קדושת החיים קודם ליצר הנקמה ושאין ניצחון ישראלי בלי החזרת כל החטופים.

אדוני ראש הממשלה, עם שלם נושא אליך עיניים ותוהה - האם סדר הערכים שלך השתבש? מתנוש שלי תשרוד, תחזיק מעמד עוד קצת בשבילי, בשביל אבא, עדי, אופיר ורועי, בשביל עם שלם שמחכה לך, צבא שלם של גיבורים יצר את התנאים להחזיר אותך, לוחמים נושאים עיניים לראות האם רוה"מ יבחר להציל אותך או ימשיך להפקיר את החיילים בשבי.

מתן, דניאל ואיתי, צוות פרץ הגיבורים מנחל עוז - לא ניתן למדינה להמשיך לגמול לכם בהפקרה על מעשה הגבורה שלכם".

"אני אילנה גריצווסקי, שרדתי את ה-7.10 ו-55 ימים בשבי החמאס. מאז שחזרתי אני לא אותו בן אדם, החיים שלנו התפרקו לרסיסים. עברתי עינויים, חקירות, השפלה, רעב ופגיעות מיניות, עברתי גיהנום אבל חמאס לא שבר אותי. 600 ימים חלפו מאז השבת הקשה ובן הזוג שלי עדיין עובר גיהנום בשבי בעזה. 58 אחים ואחיות שלנו מופקרים לעינויים בעזה!

העדויות שקיבלנו על מתן שוברות את הלב שלי. מאז הדברים ששמענו אני לא מפסיקה לבכות בלילות, ומתהלכת עם מועקה ביום. הוא מוחזק כעת לבד בדיכאון במנהרה, עם מחלת ניוון שרירים שהחמירה, הוא מתקשה לעמוד על הרגליים שלו. הוא לא מצליח לאכול מרוב כאבים ולא מצליח להחזיק כוס מים בגלל הרעידות שיש לו. למה ממשלת ישראל ממשיכה להפקיר ולהתעלל בחטופים?

ראש הממשלה בחר בבן-גביר ובסמוטריץ' על פנינו, הם מעדיפים להקים התנחלויות מעל המנהרות של מתן ויתר החטופים, מאשר להציל אותם. ממשלת ישראל משאירה במודע פצועים בשטח.

בחודש האחרון נפגשתי עם גורמים בכירים בממשל האמריקאי, הם אומרים בקולם שהגיע הזמן לסיים את המלחמה, שהגיע הזמן להחזיר הביתה את החטופים - אז אני שואלת מפה את נתניהו: למה לממשל האמריקאי איכפת יותר מהאזרחים הישראלים מאשר לך?

600 ימים שאזרחים ישראלים עוברים עינויים, וממשלת ישראל מעולם לא הניחה יוזמה לשחרור כולם. 600 ימים בהם הממשלה הביאה רק עסקאות חלקיות, הפרידה בין חטופים, הכינה רשימות שחרצו את גורלם של החטופים והנה שוב - אנחנו עדיין מדברים על עסקה חלקית בלבד, ולא עסקה כוללת.

אם ראש הממשלה לא מצליח אחרי 600 ימי מלחמה, להביא להסכם כולל שיחזיר את כל החטופים והחטופות, הגיע הזמן שיילך הביתה. הממשלה הביתה והחטופים הביתה!".

"שמי ארבל יהוד, ואני - חופשייה. ב־7 באוקטובר נחטפתי מהבית שלי בקיבוץ ניר עוז. הוחזקתי בשבי בעזה במשך 482 ימים ארוכים וקשים. יחד איתי נחטף גם בן זוגי, אריאל קוניו. שלוש שעות לאחר
שנחטפנו, הופרדנו בכוח. מאז לא ראיתי אותו. לא שמעתי ממנו. החרדה לגורלו לא מרפה ממני לרגע.
אני הייתי שם. אני יודעת בדיוק מה עובר עליהם. על דוד קוניו, על נמרוד כהן, על איתן הורן, על מתן צנגאוקר, על אריאל - ועל כל שאר בני הערובה.

זה חייב להיפסק. וזה יכול להיפסק. עכשיו. כי כולם, כל בני הערובה, החיים והחללים - כולם נמצאים במרחק החלטה מכאן. אני קוראת לממשלת ישראל, ולעומד בראשה: הנשיא טראמפ פתח את הדלת, עידן אלכסנדר יצא דרכה לחופשי והדלת הזו חייבת להישאר פתוחה עד שכולם, עד האחרון שבהם יעבור בה.

ממשלת ישראל ניצבת בפני הכרעה אחת: הצלה - או הפקרה. אני הייתי שם כשעסקה אחת כבר כמעט יצאה לפועל והתפוצצה. ואני רוצה שתדעו: כשישראל מפוצצת עסקאות, היא מפוצצת אותן על הראש של בני הערובה. התנאים שלהם מיד מחמירים. המזון מצטמצם. הלחץ גובר. והפצצות ופעולות צבאיות לא מצילות אותם. הן מסכנות את חייהם.41 בני-ערובה נהרגו באופן ישיר או עקיף כתוצאה מהלחץ הצבאי.

והנה אני, דוגמה חיה למה שיכול לקרות כשהמדינה מתעקשת בלי לפוצץ עסקה. כשחמאס הודיע שאני לא חוזרת בפעימה הראשונה, וגם לא בשנייה, ישראל לא ויתרה, לחצה, אבל לא הרימה ידיים.
התעקשה, ולא פוצצה. וכך השתחררתי לבסוף אחרי 482 ימים בגיהנום. אבל אני כאן לומר :החופש שלי לא שלם. הוא לא שלם בלי אריאל, בן-זוגי, בלי דוד אחיו, והוא לא שלם בלי כל שאר בני הערובה, הוא לא שלם אחרי 600 ימים שהם שם - ואנחנו כאן. וכמו שאני מרגישה, כך גם כל השבים. כך גם המשפחות. כך גם המדינה כולה. אנחנו לא באמת חופשיים.

אנחנו לא באמת יכולים להשתקם. לא באמת יכולים לחזור לחיים, עד שכולם חוזרים. 600ימים זה פרק זמן בלתי נתפס. אתם יכולים לדמיין לא איך זה לראות את האדם שאתם הכי אוהבים במשך 600 ימים?
אולי אנחנו, השבים, נראים לכם חזקים. אולי "רגילים." אבל מתחת לפני השטח כל שנייה שהאהובים שלנו שם, משאירה פצע מדמם. עמוק. בלתי ניתן לריפוי. הניראות שלנו אולי מטעה. היא אולי נותנת למקבלי ההחלטות תחושה שאפשר עוד לחכות, שיש זמן, שאפשר להשאיר אותם שם עוד קצת.
אולי יוצרת תחושה כאילו יש זמן. אבל אין זמן. אין לנו אפילו שנייה אחת מיותרת. החזירו אותם הביתה.עכשיו! אני לא נוהגת לדבר הרבה בציבור. ולכן חשוב לי לנצל את ההזדמנות הזו, לומר תודה.

תודה לאנשי כוחות הביטחון. תודה לחיילי ומפקדי צה"ל. תודה לפצועים, ולמשפחות השכולות - שלצערי, גם אני חלק מהן. תודה על התרומה. על ההקרבה. על הגבורה. ותודה גם לכם - אזרחיות ואזרחים שאכפת להם. תודה שלא ויתרתם עליי. תודה שאתם לא מוותרים עליהם. כי המאבק הזה - הוא לא רק על חייהם של החיים, או הכבוד של החללים. זהו מאבק על דמותה של המדינה. על הערכים שעליהם גדלתי. עליהם חונכתי. עליהם גם אתם גדלתם וחונכתם לאורם. זה המאבק על העתיד
של המדינה שלנו.

אז תודה. תמשיכו. ואל תוותרו. כי לוותר עליהם - זה לוותר על כולנו. תודה רבה".