בכל סרטון חדש של אלקנה בוחבוט שחמאס פרסם, אשתו רבקה התיישבה וצפתה "כמו קרח". היא קפאה, בחוסר יכולת לזוז ולתפקד, וחיכתה שבנם ראם, תכף בן חמש, ילך לישון בשביל להתפרק. "הוא רואה אותי נשברת לא מעט פעמים", היא משתפת בריאיון לוואלה. "הוא מחבק אותי ואומר: 'את בוכה בגלל אבא, נכון?', ואני עונה לו: 'מותר לך להרגיש ולבכות. זה חשוב'".
ארבעה סרטונים כאלה שוחררו בתקופה האחרונה. מאפלה מוחלטת עברה רבקה לטלטלה אחר טלטלה. במקביל, העלתה את הפרופיל הציבורי שלה, ובהמשך גם של בנה - בלית ברירה, מבחינתה. "כל סרטון הביא סיטואציה אחרת לגמרי. בראשון אמרתי: סוף־סוף אני רואה את בעלי. שמחה שהיא ביזיון - איך אפשר להיות שמחה לראות את בעלי כשהוא לא איתי? ראיתי נפיחות מטורפת בפנים שלו. אוהד בן עמי אמר לי שהיו לו כמה פעמים מחלות קשות בעור. אולי נתנו לו סטרואידים או תרופה שניפחה אותו".
"ואז בא סרטון שני, שלישי, רביעי - רואים מצבים שונים לגמרי. עכשיו, בסרטון האחרון, יש הרבה יותר דאגה - מבוים או לא. זאת התעללות בשבילנו: סימן השאלה מה קורה איתו - אם הכריחו אותו או שהוא באמת במצב בריאותי מסוכן. בסרטון חמאס הדביק תמונה שלו ושל ראם על הקיר. איזה יופי, שמו לו תמונה", היא אומרת בציניות. "זאת התעללות. תמונה של הבן שלקחו ממנו את הזכות לגדל אותו. הוא רואה את החיים שהשאיר מאחור. זה כאב לי. כמה ההתעללות הנפשית, הטרור הפסיכולוגי יכולים ללכת רחוק. הורגים אותנו כל יום מחדש".
"אני צריכה לשדר לו חיוביות, אבל קמה כל בוקר למיטה ריקה"
רבקה מספרת שאינה יודעת מה עומד מאחורי רצף הסרטונים, אך יש לה השערות. "הצבא אומר חד־משמעית שאלקנה במצב נפשי לא טוב. משתמשים בו. מצאו אותו במצב רוח רע ואמרו לו: עכשיו, עם כל התסכול - תדבר", היא אומרת. "אוטוטו 600 יום שבן אדם פאקינג במנהרה, 30 מטר מתחת לאדמה. בעלי חי שם מהחודש הראשון. הוא כבר לא רוצה לחיות, מנסה לפגוע בעצמו, וניסה כבר לפגוע באחרים מרוב תסכול".
לא כך דמיינה רבקה את החיים שיהיו לה כשעלתה לישראל ב־2016: בעל חטוף בעזה, אם יחידה לילד קטן כבר קרוב לשנתיים, משלחות, ראיונות ונאומים - בשפה שאינה טבעית לה. ב־7 באוקטובר, כשנחטף אלקנה מפסטיבל הנובה, ראם הבין הרבה פחות - ורבקה ניסתה לחסוך ממנו את עומק השבר.
"אני צריכה לשדר לו חיוביות", היא מסבירה, "אבל בסופו של דבר אני אישה שקמה כל בוקר למיטה ריקה והולכת לישון לבד. זה לא סרט הוליוודי. זאת התעללות. אני מסתכלת על ראם ולא מאמינה כמה הוא גדל".
"אף אחד לא מכין אותך למבחן הזה, לסיטואציה שאני עוברת - להפוך לאימא יחידה, שעושה במקביל מאבק, מדברת ונותנת את הקול שלה בכל מקום כדי שישמעו אותי, וסוף־סוף בעלי ושאר החטופים יחזרו הביתה. לנסות לתת לבן שלי חיים נורמליים, לקום כל בוקר, לקחת ולהחזיר אותו לגן", היא ממשיכה.
בשבוע שעבר אף החליטה לקחת אותו איתה למשלחת בצרפת. "אני שמה אותו במצב קצה. הגעתי למצב שאני צריכה לקחת אותו להיות חלק מהמאבק. קשה לי להגיד לו 'עוד קצת'. מה זה עוד קצת - הוא עוד רגע בן חמש, בחטיפה היה בן שלוש. הוא גדל לאט־לאט ומתחיל להבין הרבה דברים, אומר: 'אבא שלי חטוף'".
"מאוד קשה לנסוע עם ילד. הוא ישב איתי בפגישות, שומע דברים, שיש סרטונים. הוא חוזר הביתה ולא מדבר על זה. יש בי כעס שהבן שלי צריך לראות דברים כאלה", היא אומרת. "קשה לו לשאול. הוא שמע שיש סרטונים ולא שאל אותי עליהם. אבל הוא מבין הכול. הוא אומר לחברים שאבא שלו חטוף בעזה, כבר לא אומר שהצבא מחפש אותו - זה היה יותר לפני שמונה חודשים. לפעמים הוא אומר: 'אבא שלי היה עם אוהד, אוהד חבר של אבא שלי'. כשמתפללים הוא אומר שאבא וכל החטופים יחזרו בעזרת השם, מדבר לאלוהים בלילה ואומר: 'תשמור על אבא שלי ועל כל החטופים'".
"בהתחלה, בחודש הראשון, לא הייתי מסוגלת להגיד לו שאבא שלו חטוף. אמרתי לו שאבא הלך לאיבוד", היא נזכרת. בליווי פסיכולוגית, רבקה הראתה לו מה קרה לאביו דרך משחק בדמויות. "הבובה של אבא קמה מהמיטה, הולכת לעבודה, ואז מגיעים אנשים לא טובים ולוקחים אותה. הם חיים בתוך בית, והצבא מחפש אותם", היא מפרטת.
"הוא יוצא למרפסת וצועק: תביאו לי את אבא"
"אחר כך, כשהיה שחרור ראשון בנובמבר 2023, היה הרבה מתח, ולא אמרתי לו כלום, כי היה ידוע שבעלי לא יצא בפעימה הזאת. כשהסתיימה, הוא שאל הרבה איפה אבא שלי. בכל מטוס ומסוק שהיה עובר הוא היה יוצא למרפסת ואומר: תביאו לי את אבא. בינואר־פברואר, בפעימה ההומניטרית, אלקנה לא נכנס לרשימה - למרות שהוא אבא לילד ואסמטי. ישבתי עם ראם ואמרתי לו: עכשיו הולכים לצאת אנשים שנמצאים עם אבא, אבל אבא לא יכול לצאת. יוצאות בנות, סבא וסבתא. והוא שאל: למה הם ולא אבא שלי? למה הם לפניו? אמרתי לו: פעם ראשונה אבא שלך חטוף והוא בעזה".
"היו סיטואציות שהוא אמר: אבא שלי בשמיים, הוא לא יחזור. כשאין תשובות - ילדים עונים לעצמם. אולי אבא עזב כי אני לא ילד מספיק טוב. ילדים יכולים להאשים את עצמם", רבקה אומרת. "היה לי חשוב שראם יבין שאלקנה לא נמצא פה לא בגללו. הוא לא עזב או ברח. אבא שלך אוהב אותך ורוצה לבוא לחבק אותך ולשחק איתך - פשוט יש אנשים רעים שלא נותנים לו לצאת. איך הבן שלי יכול להבין שאבא שלו לא רואה את השמש והירח, לא נושם?"
"כשחזרתי ממשלחת של 24 שעות לז'נבה, ראם אמר לי: 'בכיתי כי פחדתי שגם את חטופה'. הוא לא רוצה לישון במיטה שלו - רק להיות איתי כל הזמן. כאוס טוטאלי. הוא מראה התנהגויות אלימות, מנסה להרביץ לי ולתת בעיטות", היא משתפת.
באחד הסרטונים, פונים אלקנה ויוסף חיים אוחנה לאוהד בן עמי בבקשה שיסייע לשחרורם. "אוהד ישב עם אלקנה שנה ושלושה חודשים. הוא הביא לנו אות חיים והרבה סיפורים מהשבי. אוהד העביר לו מסר מאלקנה: אבא אוהב אותך, אתה גיבור וצריך להיות ילד טוב. תמשיך לאכול טוב, אתה הגבר של הבית ותשמור על אימא - שבעזרת השם ניפגש איתו שוב. הוא ביקש למסור לי שהוא חושב עליי כל יום, כל היום. בחלומות שלו, במנהרה, כל הזמן בראש שלו".
תחילה ניסתה לאפשר לגורמים המדיניים לפעול לשחרורו, אולם בחלוף הזמן צברה זעם בעקבות השיחות שנתקעות פעם אחר פעם. "אני לא שומעת כלום מהמדינה. אני צריכה להוציא ילד בן חמש כדי שייאבק?! זאת בושה. למה אני צריכה לעשות את זה, מה קרה למדינה שלנו? זאת רכבת הרים, כן קורה, לא קורה. בסרטון האחרון דיבר איתי גל הירש, נתניהו לא. נראה לי שהוא אפילו לא ראה את הסרטון. נראה לי שהוא כבר התנתק מהסיטואציה ושזה כבר לא חשוב לו", היא אומרת, במעט חשש. "אני לא רוצה לקבל שנאה והודעות כמו שמקבל כל מי שיוצא נגד הממשלה. רק שאלקנה יחזור בחיים".
"לא הגיוני שזאת המדינה שעליתי אליה עם תקווה להקים בית בארץ ישראל, בחיים מאושרים. מי שהיה בתפקיד ב-7 באוקטובר ונתנו יד שהאסון הזה יקרה אשם וצריך לשלם כל מחיר", היא אומרת. השבוע התעוררה סערה מהצד השני, עם אמירתו של יאיר גולן כי "מדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב". לדבריה של רבקה, "כל מלחמה מביאה אנשים לא שייכים שייכים למות. קוראים לזה קורבנות. בסופו של דבר הכול קרה ב-7 באוקטובר, הם באו לפה, חמאס אשם. אני בעד שלום. די, עוד כמה זמן אנשים שם צריכים למות ואנחנו צריכים לחכות? זו מדינה בהמתנה. החיים ממשיכים, אבל הכול ריק".
"כל עוד החטופים לא חוזרים אף אחד לא יהיה בשקט כאן", היא מבהירה, "לא האימהות ששולחות את הילדים שלהם לצבא, לא אנחנו משפחות החטופים. שמקבלי ההחלטות ידעו שההחלטה להמשיך בלחימה ולהקריב אותם היא מסר מאוד ברור: לא אכפת להם מהאזרחים בישראל. רק מהמלחמה ומהשלטון. אנחנו עוד נדע מה קרה בסוף".