רדוד ועילג: השם יתברך תמיד אוהב אותי - וזו בדיוק הבעיה

אפשר לסתום את האוזניים, לכבות את הטלוויזיה, לחסום את ערוצי היוטיוב ולכבות את כל ההתראות בווטסאפ. אבל אי אפשר להתחמק מהנוכחות המעיקה של הפזמון הסוחף והעילג: "השם יתברך תמיד אוהב אותי".

ספק אם יש עדות מדויקת יותר לרדידות הדתית של ישראל נכון לעכשיו. השיר המביך הזה הוא מזמור לפשיטת הרגל הרוחנית של יהדות זמננו. לפני שנתחיל במסע לפירוק אהבתו המוזרה של האלוהים הזה, חובה לציין את שני הדברים המרכזיים שחסרים בו. אין בו שום הכרה ברוע הנורא המתחולל בעולם כולו, ובזדונות והעוולות הנעשות לנו ועל ידינו. מה עוד שרובן נזקפות לשמו של אותו אל עליון.

אין בו איזכור לשמו החשוב של אלוהים - השלום. אז מה אם הוא "אדון השלום" והוא מרכזי בברכת הכוהנים והוא תפילה הנאמרת שלוש פעמים ביום, בכל יום תמיד?! את הרב הכותב, הזמרים והמפזזים הנבערים זה לא מעניין. היהודים האלה הם רודפי שלום על מנת שינוס ולא יחזור הנה לעולם. הפעם היחידה שנרמז בה השלום היא לא פחות מ"מאותגרת".

"יבוא כבר משיחנו ובלי שום מלחמה
נאכל גם אבטיח יהיה לנו יום חג".

כלומר שתי אומות הורגות אחת את השניה עד חורמה, רבבות נרצחים בידי ממשלת האלוהים על מלא, אלפים נעקרו ושכלו. והאדיוט האמוני הזה מתפייט על משיח ואבטיח.

מעולם לא הייתה האמונה כל כך שטוחה ונבובה כמו בלהיט רחבות הריקודים הזה. שום מאבק פנימי של האדם ואמונתו. שום עימות עם המציאות, שהיא כל כולה שנאות ועשייה מתמדת ואובססיבית לאחרים את כל מה ששנוא עלינו. שום תביעה משמיים אודות העוולות הנעשות בימים בהם אכן שופט כל הארץ לא עושה משפט. ומאמיניו הורגים בדבקות צדיקים ורשעים בלי שום הבחנה.

אבל הקלישאה הרבנית לעולם עומדת - "ותנהיג אותי ברחמים כאלו כמו שבעולם הזה נקרא רחמים". וחובה לומר אין רחמים באל הנקמות. צריך לכלוא את האלוהים הזה מאחורי סורגים ובריחים ולשחרר משוביו את אב הרחמים החטוף בידי סמוטריץ', סינוואר וחסידיהם.

מאידך אפשר להירגע - אין גם שום מחויבות של המאמין המזמר לתיקון עצמי כלשהו, להתבוננות פנימה אל הקלקולים והשברים. כלום. "כולה חסרות לי כמה תפילות". זהו פיוט של נרקיס המרחם על עצמו עם עומק נפשי בעובי של נייר סיגריה דקיק במיוחד.

מרנן ורבותי זאת היא יהדות זמננו. התוצאה הישירה של תעשיית ההדתה. מצד אחד חוסר מחויבות מוחלט של המאמין, ומאידך אלוהים כפסיכיאטר שמחלק כדורי הזיות, פטריות, תה איוואסקה וסמים מאלחשים לכל מטופליו. נכנסים אליו מדוכאים, חסרי ביטחון קיומי, בודדים ונכשלים. וכבר אחרי הטיפול הראשון יוצאים בהיי בלתי נגמר. מולטי אורגזמה עם 30 פעם המילה "טוב", 22 המילה "לי", 8 פעמים "אותי". דור ה"סלפי" מרוכז בעצמו ומקיים בדבקותו אגואיסטית אחת מתוך עשרת הדברות: "אנוכי". יהדות בלי מצוות וללא חובות, בלי יראת שמים, מוסר או אתגרים רוחניים. רק אלוהים כשוגר דדי שלא מפסיק לתת, ושטוטניקים ילדותיים שלא מפסיקים לקחת. סבבה, לא?!

עם אותם חומרים, מתוך אותה מציאות אפשר היה לכתוב משהו הרבה יותר קרוב לרוחה האמיתית של התרבות היהודית. למשל:

בין ספק לאמונה
בדרך המתפתלת, בעולם
אני נבוך מול שאלות,
נפחד מתהומות וסערות.
כנגדך, אלוהים, לא תמיד אני רואה צדק,
לא תמיד מבין את דרכך בעולמך.
ממשיך ללכת, עייף,
בין ספק לאמונה,
מקרטע בין כאב לתקווה.
לא מבקש הבטחות שווא
רק אל תרמה אותי שוב, אלוהי.
שלח לי מעט אמת,
שתאיר לנו את הדרך.

בעולם של מלחמות, אני שואל אותך: למה?
למה אדון השלום ?
למה דם אחים נשפך כמים לשווא
הזה כבודך, שופט כל הארץ?
הזה משפט צדקך?
האלה מאמיניך?

אני לא מושלם.
טועה ושוב, שוגה
מבקש סליחה.
מנסה להיות טוב - נופל, מועד, וקם.
לוקח אחריות, לא מאשים.
יש ימים שקשה לי להאמין שאתה שומע,
שאתה מבין.
ובכל זאת, אני ממשיך
ללכת בדרך להיטיב,
לסלול את משעול תיקונו של עולם.
קשה לי לאהוב בימי שנאה,
בייחוד את הזולת, השונה ממני. ואויב לי
אבל אני
צלמך בו ובי, ובנפשו של כל אדם.
לא יודע אם יהיה רק טוב,
אבל משתדל בכל מאודי:
להקשיב, לשאול, לחשוב מחדש,
להשתנות.
למצוא עוד מהולכי הדרכים האלה,
לגלות משמעות,
לעשות שונא לאוהב,
לכתת חרבות.
ממשיך ללכת, עייף,
בין ספק לאמונה,
זקוף בין כאב לתקווה.
לא מבקש הבטחות שווא
רק שלח לי מעט אמת,
שתאיר לנו את הדרך.

אולי אי אפשר לרקוד את זה עם כוכבים, ולהקפיץ רחבות. אבל אפשר אולי להגיע איתו ללבבות - ולתקן. מישהו מוכן להלחין?