האומץ לעשות את הדבר הפשוט - ולעצור את השקר של הימין

בין ירושלים לניו יורק, דרך פריז וריאד, נרקם גשר מדיני חדש שמחזיר את הרוח לפתרון אמיתי לסכסוך. היוזמה הצרפתית-סעודית מציבה את המדינה הפלסטינית כנקודת מוצא - לא כיעד רחוק - ומסמנת שינוי עמוק בפרדיגמה שנכשלה. העולם מתחיל להבין: אי אפשר עוד להתעלם מהמציאות.

בירושלים התכנסו בשבוע שעבר אלפי אנשי שלום עם מסר פשוט: המחנה חי, קיים ומשוכנע מתמיד. בחודש הבא תושק בניו יורק יוזמת שלום צרפתית-סעודית חדשה וחדשנית. גם העולם עוד לא ויתר לנו, או עלינו. על הגשרים בין ירושלים-פריז-ריאד לניו יורק צועדת התקווה.

מלחמת אוקטובר 2023 חשפה את כל החוליים - וגם את ההזדמנויות - של סכסוך הממאן להסתיים. למרות מאמצי ממשלות הימין, אי אפשר להעלים את הקיום הפלסטיני. החומות, המחסומים, ההפרדות, ההסתות וההתנשאות לא הועילו לישראלים. העם הפלסטיני כאן, לא הולך לשום מקום, ודורש את המינימום - את הזכות להגדרה עצמית, כמו כל עם. לפחות כמו היהודים.

הטבח של אוקטובר והתגובה עליו חשפו אמת פשוטה ואכזרית: הניסיון לנהל את הסכסוך במקום לפתור אותו הוא מלכודת מוות לשני הצדדים. אחרי שנים שבהן הצליח בנימין נתניהו, בסיוע בינלאומי, לדחוק את הסוגיה הפלסטינית לשוליים - היא חזרה - חזקה ונפיצה מתמיד. זו אולי לא הייתה כוונת חמאס, אבל זו התוצאה. והפתרון הכפוי מתקרב.

יש למסגר את המציאות ביושר. כל מה שישראל עוללה לפלסטינים מיום הקמתה ועד אוקטובר האחרון אינו מצדיק את פשעי המלחמה של חמאס. ומנגד, שום מעשה של חמאס לא מצדיק את מעשי הטבח וההרס שישראל מבצעת מאז ברצועה. אלה שני פשעי מלחמה שאינם מקזזים זה את זה. והאחראים להם - מכל צד - חייבים לעמוד לדין בינלאומי.

באפלה הזו, האמת חדה מתמיד: הגישה המסורתית לפתרון הסכסוך נכשלה. ללא שינוי פרדיגמה, נמשיך לדמם לנצח. מכאן חשיבותה של היוזמה הצרפתית-סעודית. היא מחזירה את המציאות לקרקע, ומעמידה אותה על רגליה.

במשך שלושה עשורים, מאז הסכמי אוסלו, הובטחה לפלסטינים מדינה, כגזר וירטואלי בקצה הדרך. כולם הבינו את הקריצה הישראלית: זה לעולם לא יקרה ולכן המשא ומתן הפך לאינסופי ועקר. וככל שהתקרבו לגזר - הוא התרחק. הוא הפך לכלי נוסף בארגז הכלים של הסרבנות המדינית הישראלית.

כעת, צרפת - בשיתוף נדיר עם ערב הסעודית - מציעה גישה חדשה: הכרה במדינה פלסטינית תחילה. לא כפרס, ולא כתוצאה של תהליך, אלא כנקודת פתיחה מחייבת. הוועידה הבינלאומית הצפויה ביוני הקרוב באו"ם עשויה להיות נקודת מפנה היסטורית.

אירועי אוקטובר חשפו אמת מושתקת: הסטטוס קוו בלתי נסבל. עם אחד חי תחת כיבוש, ועם אחר חי בפחד מתמיד. זאת מציאות בלי עתיד, ומציאות שלא תעשה שלום לעולם. ביולי 2024 קבע בית הדין הבינלאומי בהאג שהכיבוש הישראלי בגדה מנוגד לחוק הבינלאומי. צרפת הפנימה את משמעות הפסיקה והבינה: ההיצמדות לפרדיגמות העבר משמרת את חוסר התקווה. הגיע הזמן לשנות כיוון.

הכרה במדינה פלסטינית כצעד ראשון ולא כתוצאה סופית, פירושה הכרה בשוויון בסיסי בין הצדדים. אי אפשר לקיים משא ומתן כשהצד האחד הוא מדינה חזקה, והצד השני ישות רעועה הנדרשת להוכיח עצמה שוב ושוב. במצב כזה אין סימטריה ואין הדדיות. רק גרירת רגליים מדינית.

מרגע שתוכר המדינה הפלסטינית, תוכל ההנהגה שלה לשבת לשולחן הדיונים כצד ריבוני ושווה. לא כמבקשת טובה, אלא כתובעת למימוש זכויות לעמה. זוהי לא רק עמדה מוסרית, זוהי עמדה אסטרטגית המגדילה את סיכויי ההצלחה.

צרפת ניצבת בנקודת מבחן היסטורית. היא יכולה להפוך למדינה המערבית הראשונה שמובילה הכרה עקרונית במדינה פלסטינית. הנשיא מקרון כבר רמז על כך. הגיע הזמן להפוך כוונות למדיניות. הטענה שמדובר בצעד חד-צדדי המחבל במורשת אוסלו הפוכה מן האמת. הסכמי אוסלו נחתמו לפני יותר משלושים שנה, והיו אמורים להוביל להקמת מדינה פלסטינית תוך חמש שנים. בפועל, ההסכמים רוקנו מתוכן, הרשות הפכה לקבלן משנה של הכיבוש, וישראל הגבירה את צעדי הסיפוח. מדובר אם כן במצג שווא, לא בתהליך מדיני.

הטענה שהכרה במדינה היא "פרס לטרור" מסלפת את המציאות. כאילו המשך הכיבוש וההתנחלויות מבטיח יציבות. ההפך הוא הנכון: הכרה במדינה עשויה לחזק את הקולות המתונים בצד הפלסטיני, להעניק להם לגיטימציה, ולאפשר הצעת עתיד אלטרנטיבי לאלימות ולייאוש. יש להודות: הסכמי אוסלו הפכו למלכודת. הפלסטינים ויתרו על המאבק ולא קיבלו מדינה. במקביל, ההסכמים אפשרו לימין הישראלי לקדם חזון של מדינה אחת, עם אפרטהייד בפועל בין אזרחים יהודים לנתינים פלסטינים.

היוזמה הצרפתית-סעודית מציעה הזדמנות קריטית לשבור את מעגל הדמים והייאוש. הפתרונות מוכרים: גבולות 67, פתרונות לפליטים, ביטחון הדדי, וירושלים כבירה משותפת ופתוחה. תחת התנאים האלה יתקיים המשא ומתן בין שתי מדינות. בלי התנשאות ובלי כפייה. כששאלת הריבונות פתורה מלכתחילה יוכלו הצדדים להתמקד בעיקר: ביטחון, כלכלה, מעבר חופשי, וניהול משותף של משאבים.
עם ההכרה של מדינות העולם במדינה הפלסטינית, יעבור מסר ברור: יש עם פלסטיני, יש לו זכות להגדרה עצמית, ויש לו מקום שווה במשפחת העמים. כך גם תוסר הבושה המוסרית מעל ישראל. הדמוקרטיה המצורעת היחידה במערב שעדיין מחזיקה משטר כיבוש פעיל ושוללת זכויות מאוכלוסייה שלמה.

ביוני הקרוב, באולמות האו"ם בניו יורק, יידרש העולם לבחור: להיאחז באשליה של תהליך מדיני מדומיין או לאפשר התחלה אמיתית. אם עוד נותרה היתכנות לשתי מדינות, היא מתחילה בהצעה הצרפתית, ובהכרה הפשוטה: מדינה פלסטינית איננה מכשול לשלום היא התנאי הבסיסי היחיד לקיומו.