אחרי שבשבוע שעבר היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב מיארה, הציגה לבג"ץ את מתווה ההסכמה בינה לבין השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, היא זכתה לביקורת רבה על כך מצד המחנה הליברלי. הטענה העיקרית נגדה היתה כי לקתה בנאיביות מפתיעה מול השר הפרובוקטור, העבריין, שקיבל ממנה זמן יקר (לעת עתה עד אמצע יולי), ושבזמן הזה יצליח בנקל לעקוף את המגבלות שהמתווה מחייב אותו.
מיד נדון בשאלה אם אכן היועצת מצמצה לראשונה, אבל לפני הדיון הזה, אולי כדי לקבל פרופורציות, כדאי לדון קודם כל בתשובת היועצת מאתמול (רביעי) לבקשת הממשלה מבג"ץ למחוק את העתירות נגד פיטורי ראש השב"כ.
נתחיל עם זה שמבחינה משפטית פשוטה בג"ץ ראש השב"כ מת, או היה אמור למות, עם החלטת הממשלה לבטל את פיטוריו של רונן בר. הסיבה לכך, אין פשוטה ממנה, היא שהסעד שביקשו העותרים מהשופטים הוא ביטול ההחלטה. אין חולק על כך שהממשלה ביטלה את ההחלטה; אם העוול לא קיים יותר, העתירה מתייתרת.
לשם המחשה, לא הגיוני שבית המשפט ידון בתביעה כספית, אם לאחר הגשת התביעה הכסף שביקש התובע הועבר לו על ידי הנתבע. יתרה מזאת, היועצת היא אפילו לא זו שעתרה לבג"ץ, אלא בחרה להצטרף לעמדת העותרים הציבוריים. אף יועץ משפטי לממשלה לא נדרש להתמודד עם משבר חוקתי כמו זה שבהרב מיארה מתמודדת אתו, ועדיין קשה לדמיין את מי מהיועצים האחרונים: מנדלבליט, ויינשטיין, ואפילו מזוז, משיב לבג"ץ, כפי שהשיבה אתמול היועצת.
בתשובתה לבג"ץ כתבה כי על אף החלטת הממשלה לבטל את פיטורי ראש השב"כ, ועל אף שראש השב"כ בעצמו הודיע כי הוא יעזוב את תפקידו ב-15.6, היא מבקשת מהשופטים לכתוב פסק דין עקרוני שיקבע כי בניגוד לעמדת הממשלה והעומד בראשה, ראש השב"כ אינו משרת אמון אישית של הדרג הפוליטי.
"קיימת חשיבות ראשונה במעלה", כתב ראש מחלקת הבג"צים, עו"ד ענר הלמן, בשם היועצת, "כי ינתן פסק דין בסוגיות העקרוניות העומדות בבסיסן של העתירות...מדובר ברצף אירועים חריג ותקדימי לרבות החלטת ממשלה שהתקבלה על סמך טענה של חוסר אמון סובייקטיבי בהיעדר תשתית עובדתית ומשפטית קונקרטית".
חשוב להבין, אם שר בממשלה מפטר את המנכ"ל שמינה, אפילו מנימוקים ערטילאיים של "חוסר אמון" בלי לרדת יותר מיד לפרטים, קשה מאד לטעון נגדו לאי חוקיות של המהלך. הממשלה באמצעות בא כוחה, עו"ד ציון אמיר, ניסתה לומר במהלך הדיון בבג"ץ כי אין באמת הבדל בין המקרים, שכן החוק מאפשר פיטורים של ראש השב"כ עקב חוסר אמון. נקודה.
ב-14 עמודי התשובה מסבירה היועצת כי עמדת הממשלה נצמדת לחלק אחד בחוק, אך מתעלמת מהחלק האחר שמדגיש כי תפקידו של ראש השב"כ הוא ממלכתי ולא פוליטי, וזאת בזמן שראש הממשלה דרש, לכאורה, מראש השב"כ ביצוע מעשים פוליטיים, ביניהם מעקב אחר אנשי המחאה, או חוות דעת שבפועל תמנע את המשך קיום משפטו.
מעבר לכך, בתשובתה היא מתארת כיצד מהלך הפיטורים נעשה תוך ניגוד עניינים, בזמן שאנשי לשכתו של נתניהו נחקרים על ידי השב"כ. אם כן, שוב נחזור לשאלה: למה להתעקש על פסק דין אם ממילא בוטלו הפיטורין? כאן היועצת מגיעה לעיקר - הסיפור הוא לא רונן בר, אלא ראשי השב"כ הבאים, ולא רק הם. "הותרת המצב החדש על כנו", כתב הלמן, "ללא קביעה ברורה של בית המשפט הנכבד ביחס לפגמים בהליך הפסקת הכהונה ולעילה שעמדה בבסיסו, היא בעלת השלכות רוחב שכן היא מחלישה כבר עתה את הערובות המתחייבות כדי שראשי השב"כ הבאים, כמו שאר ראשי מערכת הביטחון ונושאי משרה בכירים בשירות הציבורי בכלל, הנדרשים להפעלת שיקול דעת עצמאי - יוכלו לעמוד בלחצים מצד הדרג הפוליטי כנדרש על פי חוק".
במלים פשוטות, היועצת בטקסט הזה לא מדברת רק על פיטורי ראש השב"כ הנוכחי, אלא על פיטורים פוטנציאליים של כל בכיר במערכת הביטחון, או של כל שומר סף, וביניהם היא עצמה. היועצת מפצירה בבג"ץ שיבחן לעומק את התצהירים הסותרים שהגישו ראש השב"כ וראש הממשלה, ואת הראיות שמגבות כל אחד מהם, שכן שם, במסמכים הללו, מצוי הסיפור כולו.
"בהיעדר קביעות ברורות לגופו של עניין", היא מדגישה, "צפוי הדבר להתפרש כמעין הכשר לעתיד לבוא, למקרה שבו ראש שירות יסרב לדרישת הדרג הפוליטי לפעול בניגוד לשיקול דעתו המקצועי...אירועים אלה מאותתים לכלל נושאי המשרה האמורים כי עמידה על שיקול דעתם המקצועי והעצמאי, באופן שאיננו נושא חן בעיני הדרג הפוליטי, עלולה להקים אפשרות ממשית ומיידית לפיטוריהם".
מה הסיכוי שבג"ץ יסכים לכתוב פסק דין על אף שהסעד המצומצם שהתבקש בעתירות כבר לא רלוונטי? ובכן, בהרכב שדן בעתירה יושבים שלושת השופטים הבכירים היום בבית המשפט העליון - הנשיא הנוכחי, יצחק עמית, הנשיא שאחריו, נעם סולברג (בהנחה ששיטת הסניוריטי תישמר), והנשיאה שאחרי סולברג, דפנה ברק-ארז (כנ"ל). אפשר להניח שעמית וברק-ארז ירצו מאד לכתוב פסק דין מנחה, ואפשר באותה מידה להניח שסולברג ממש לא יאהב את הרעיון.
סולברג, בעל תפישות שמרניות, סבור שבג"ץ לא אמור לדון בעניינים תיאורטיים, אלא רק במחלוקות קונקרטיות. אסתכן בהערכה כי פסק הדין שיינתן לא יהיה טכני גרידא - מחיקת העתירות. אם כן נותרות שתי אפשרויות: פסק דין מלא, עקרוני ורחב, או פסק דין רזה אך מקושט במספר אמירות עקרוניות. בזמן רגיל הייתי מהמר על האפשרות השניה, אך כיוון שעמית וברק-ארז, כמו בהרב-מיארה, נמצאים כיום עמוק בתודעת מאבק על הדמוקרטיה, לא הייתי פוסל את האפשרות שיינתן פסק דין מלא בדבר יחסי הגומלין בין ראש ממשלה לראש שב"כ.
עכשיו אפשר לחזור לפרשת בן גביר. בשונה מרבים מעמיתיי, אני סבור שהיועצת עשתה נכון שנעתרה ליוזמת החנמאלים של בן גביר ליצור מתווה התחייבות של השר שיבטיח את התנהגותו כחוק ללא חריגה מסמכות. הכי קל היה ליועצת להצטרף סופית לעמדת העותרים לפיה על ראש הממשלה לפטר לאלתר את בן גביר מתפקידו. טוב שלא עשתה זאת. ראשית, אם היתה עושה זאת היה לה סיכוי לא רע להיכשל. כן, אפילו עמית וברק-ארז, חדורי תודעת המאבק על הדמוקרטיה הישראלית, לא היו ממהרים לחתום על פסק דין תקדימי שמחייב פיטורי שר בשל חריגה מסמכות (פס"ד דרעי-פנחסי עוסק בשר שהוגש נגדו כתב אישום), ואם היו עושים זאת, זה לא היה קורה לפני שההרכב היה מורחב באופן משמעותי. כזכור, בניגוד לדברים שמשמיעים מחריבי מערכת המשפט, כמעט כל הרכב רחב היום של בג"ץ הוא הרכב עם רוב שמרני.
אבל מעבר לזה, גם עניינית, וגם טקטית, היועצת צודקת. יש היגיון רב בהגעה לדין ודברים מפורט עם שר המועמד לפיטורין. מתווה "ההזדמנות האחרונה" הוא רעיון נכון, בוודאי לפני פסיקה תקדימית אפשרית על פיטורי שר בשל חריגה מסמכות. לא זו אף זו, אך טבעי ונכון שבזמן שהיועצת דורשת מהממשלה הליך תקין ומסודר של פיטורין, היא עצמה תוביל בזהירות ובחוכמה מהלך שאחריתו פיטורים של שר בממשלה על ידי ראש הממשלה. על הדרך היועצת גם מוכיחה לממשלה שהיא אינה דובונית לא-לא (עניין חשוב כשלעצמו, כשפיטוריה שלה מונחים כהצעת החלטה על שולחן הממשלה).
בונוס נוסף שיש למהלך של היועצת - היא הוכיחה, גם אם לא בכוונה, כמה בן גביר קטן ביחס לפה הגדול שלו. בן גביר, שלא הפסיק להזכיר לנו שצריך להדיח לאלתר את היועצת, זחל אליה על ארבע כדי להציל את כסאו. מעבר להכל, מדובר כאמור בתקופת מבחן עד אמצע חודש יולי שבה תוכל היועצת לבחון אם השר ממשיך בפעולותיו העברייניות.
בסצנת הסיום של הסרט האלמותי של מונטי פייטון "בראיין כוכב עליון", הגיבור בראיין צלוב על העץ כשאין לידו אף חייל רומאי. אחת אחרי השניה ניגשות אליו דמויות, ובמקום להציל אותו הן מספרות לו כמה הן מעריצות אותו, אוהבות אותו, כמה הוא איש גדול, ואז הולכות. לפתע מגיעה קבוצת לוחמים בשם "חזית המתאבדים של יהודה". "בראיין, בראיין, באנו להציל אותך", צועק המנהיג שלהם, אלא שאז לפתע כל חברי החזית שולפים פגיונות (לקול מחאתו של בראיין: "רגע, רגע, זה לא עוזר לי"!) ומתאבדים. בראיין האומלל נשאר צלוב על העץ.
אין היגיון בזעקות שבר לעבר הדמוקרטיה: כמה היא חשובה וכמה לא נוכל לחיות בלעדיה, ואז להתאבד לידה, ולהשאיר אותה צלובה על העץ. בפרשת ראש השב"כ הוכיחה היועצת שהיא לוחמת, ובפרשת בן גביר הוכיחה שאינה מתאבדת.