שתי גרסאות קוטביות עומדות בבסיס התצהירים של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושל ראש שירות הביטחון הכללי רונן בר, בשאלה מדוע הוא הודח מתפקידו על ידי הממשלה.
בר מצידו, טוען כי הסיבה להדחתו היא חקירת פרשת המסמכים המסווגים שהודלפו ל"בילד" הגרמני, במקביל לסירובו ערוך חוות דעת שתמנע את עדותו של נתניהו במשפט בו הוא נאשם, ותחקיר של שב"כ לאסון 7 לאוקטובר. נתניהו, מאידך, טוען כי הסיבה לפיטורו של בר היא "איבוד האמון בו במשך חודשים ארוכים וביתר שאת בחודשים שקדמו להחלטה על סיום כהונתו", לפי לשון התצהיר.
מאחר והשאלה המשפטית שעומדת בפני השופטים היא האם ההדחה של בר נעשתה כדין, נראה שהתצהירים שהוגשו לפניהם לא מספקים להם תשובה ברורה. שאלת עיתוי ההדחה של בר, שהיא השאלה המרכזית שמסבירה את המניע להדחתו והאם הוא נעשה כדין, עומדת בלב מחלוקת שקשה להכריע בה - מילה מול מילה. לפי כך, הם יצטרכו להיאחז בפרוצדורה ולהעביר את ההחלטה לוועדה למינוי בכירים.
אולם, עולה בעיה הנעוצה בכך שהוועדה פועלת בהרכב חסר, לאחר שמ"מ נציב שירות המדינה רואי כחלון סיים את כהונתו, ולאחר שפרופ' טליה איינהורן פסלה את עצמה מעיסוק בנושא לאחר שבנה שרוליק איינהורן דרוש, ככל הנראה, לחקירה בפרשות הנוגעות למערבות קטאר בלשכת נתניהו.
לשופטי בג"ץ יש אשם תורן בבלאגן הזה, והם עשו טעות בניסוח הרחב מדי של הגשת התצהירים. הם יכלו לקבל החלטה ברורה, שהתצהירים שיוגשו יעסקו אך ורק בשאלת עיתוי ההדחה של בר. אמנם, המידע שנחשף בפני הציבור חשוב לדיון הציבורי, הגם שהוא מעורר חששות כבדים לגבי שיקול הדעת של מקבלי ההחלטות במדינה - הן רה"מ והן בר, אך יתר הפרטים לא מקדמים את השופטים לקבלת החלטה ברורה בסוגיה.