הם באים מיחידות שונות, ומשני צידי המפה הפוליטית. כולם נקראו לדגל ב-7 באוקטובר, ובכולם הציתו אש הקרב והסכנה את הרצון לכתוב ולתעד, כבר בשדה הקרב. הפחד, העצב, התשישות - והתקווה: 5 אנשי מילואים מספקים הצצה ליומני המלחמה שלהם.
רנ"ג (במיל') א' הוא מכונאי מוטס בחיל האוויר. בן 50, נשוי פלוס שלושה ילדים (בני 20, 14 ו-11). גדל במושב חזון בצפון, והיום גר ממש ליד בסיס תל נוף. ב-7 לאוקטובר הקפיץ את עצמו לטייסת שלו, טייסת 118, המפעילה חלק ממסוקי החילוץ והתובלה של חיל האוויר. חשוב לו לומר משפט אחד במהלך הראיון: "לו רק היו מקפיצים אותנו כמה שעות קודם!". אולי נמצא את זה על דש הספר, אם יום אחד יחליט להוציא את הדברים לאור.
במילים שלו: קראו את יומנו של רנ"ג (במיל') א'
דפי ברזל: מה מסתתר ביומנים שכתבו הלוחמים בשדה הקרב? | פרויקט מיוחד
מאז הוא שירת במילואים כמעט ברצף עד סוף 2024, ומאז עדיין עושה מילואים פעם-פעמיים בשבוע בטייסת. היומן הוא דרך ההתמודדות שלו עם המלחמה - שיטה לעבד את הדברים ולשמש פסיכולוג של עצמו.
המלחמה התחילה, עבורו, באירוע המסוק שנפגע ב-7 באוקטובר, שהפך לאחד הסמלים של אותה השבת והסתיים בחילוץ תחת אש. יום לאחר מכן תיעד את כל האירוע לפרטי פרטים, ומאז התחיל לעקוב באמצעות העט אחר כל ההזנקות והמבצעים הרבים שבהם השתתף לאורך כל המלחמה. ביומנו הוא מתאר את ההכנות, התחושות, הקושי והחשש של המשפחה, לצד הדילמות שלו - למשל, בקטע שאנחנו מביאים כאן.
"אני רואה תמונה ראשונה מתוך שתיים שייצרבו לי כנראה לכל החיים. מספר 1 במרחק של כ-150 מטר מאיתנו, כבוי. הרוטור לא מסתובב. אני מבין שהצוות נוטש את המסוק, ואנחנו עוברים למשימת חילוץ תחת אש. שני אנשי צוות רצים לכיווני, מתקדמים לפני כולם, איש צוות נוסף קופץ מהדלת ואיש צוות אחרון מתכנס בריצה מצד שמאל שלי, מאזור הזנב של המסוק. כולם רצים אלי. הירי לא מפסיק ואני שומע שריקות של כדורים קרוב אליו, פגיעות במתכת. אני מבין שהכדורים פוגעים במסוק ובכל רגע המסוק יכול להיפגע, או שאני איפגע, כשברקע נפילות פצמ"רים נוספות. ריח אבק השריפה והחום כבר חלק מנוף המשימה".
"אני מדווח שיורים עלינו ומביט בצוות שרץ אלי. בשלב זה עולות לי שתי מחשבות. מחשבה ראשונה: 'אלו חברים מהטייסת! אני לגמרי יכולתי להיות אחד מאלה שרצים אלי עכשיו. לא הייתי רוצה שהמסוק שאני רץ אליו ימריא לפני שאגיע אליו'. מחשבה זו לוקחת אותי למחשבה השנייה: 'אנחנו לא ממריאים בלעדיהם!' בידיעה ברורה שעוד רגע במקרה הטוב אני איפגע, ובמקרה הפחות טוב, המסוק ייפגע מאחת הפצצות".
ולפעמים, כמו בקטע המרגש הבא, צצה דילמה מסוג אחר לגמרי. "אני ו(שם מחוק) נוסעים ברכב לבד. ואז הוא שואל אותי, 'אבא, אם אומרים לך שאתה יכול לצאת למבצע שיציל את משפחת ביבס, אבל יש סיכוי שתמות, האם תצא? האמת שנאלמתי ואז שאלתי אותו 'למה אתה מתכוון?' כאילו לא הבנתי. אז הוא שאל שוב בצורה מאוד ברורה. "אם אומרים לך לצאת למבצע להציל את משפחת ביבס, ויש סיכוי שתמות ותשאיר אותנו בלי אבא, האם תצא?' שוב נאלמתי!
"מה לענות לו? האם לספר לו שכבר הסתכנתי המון פעמים וכמעט נהרגתי ביום הראשון למלחמה? אנחנו לפני מבצע בסוריה עם סיכון גבוה. מה אני אמור לומר לו? זה הזכיר לי את השיחה עם (שם מחוק), שאמרתי לה שבשבועות הראשונים למלחמה כשיצאתי מהבית בידיעה שיש סיכוי גדול שלא אחזור ונפרדתי מהם כאילו בפעם האחרונה. (שם מחוק) שתקה, הבהרתי לה שלא היתה לי כוונה לצאת ולמות, אלא יצאתי דווקא בכוונה להגן על הבית כשאני לוקח את הסיכון הזה. לוקח את הסיכון הזה מהסיבה שאני לא רוצה שיגיעו ויפגעו בילדים ובה. במשפחה הפרטית שלי".
אבל לשאלות כאלה, כך נדמה, אין תשובה אחת משביעת רצון. וגם בשיחה ביניהם, עולה ביומן, לא עלה פתרון חד-משמעי. "אז מה אני עונה ל(שם מחוק)? מרגיש לי שאם אני אומר לו 'כן' אז אני יכול לצאת גיבור, ויכול לצאת גם אבא שלא אכפת לו למות ולהשאיר את הילדים שלו בלי אבא. אז שאלתי אותו 'מה אתה היית עושה?'. הוא ענה שהוא היה יוצא. מצטער שלא שאלתי אותו מה הוא היה רוצה שאני אעשה. זה הזכיר לי כש(שם מחוק) אמרה לי אחרי מבצע ארנון שהיא לא רוצה שאהיה כמו ארנון. גיבור שמת".
"הבנתי שהייתי בחוסר שליטה מטורף ברגשות ובמחשבות שלי, והיומן נתן לי שליטה חזרה", מגלה א'. ההתחלה של תהליך הכתיבה, הוא מסביר, היתה כמעט טכנית. "רציתי לעשות סדר ולהבין מה קרה. אחרי הכל, אני איש חיל האוויר: אצלנו הכול תחקירים. אז זה מעין תחקיר של עצמי. פחות עניין של תשוקה, יותר עניין של מענה וצורך של תיעוד. אני כותב דברים באופן יומיומי, והכתיבה עושה לי סדר".
אהבה לכתיבה היתה לו מאז ומתמיד. הוא אוהב לקרוא (בעיקר על היסטוריה של ישראל, מלחמות ומפקדים), וכן, הוא חושב לפתח את הכישרון הזה גם בעתיד. "אני זורם עם הכתיבה. זה משהו שכיף לי. משהו שתמיד היה שם ותמיד יהיה".
בינתיים, כמעט אף אחד לא קרא את הדברים שתיעד ביומנו. "לפעמים אני שולח קטעים רלוונטיים לחברים, לתיקון של פרטים מהאירועים. לפעמים אני משוחח עם האישה על מה שחוויתי. אולי בעתיד יוכלו ללמוד מהיומנים שעברנו דברים לא פשוטים במלחמה, שאנחנו לוקחים את זה איתנו וממשיכים להתמודד - בעיקר עם המשפחה והחזרה מהמילואים לעבודה".
דפי ברזל: היומנים שכתבו הלוחמים בשדה הקרב | חזרה לפרויקט מיוחד