פעמיים מול התופת: רות ברחה מרומניה, ושרדה את הטבח בבארי

רות הרן שרדה פעמיים. כילדה קטנה היא טולטלה ברחבי אירופה כדי להימלט מאימת הפשיזם, וכאישה מבוגרת, תושבת בארי, היא נקלעה לטבח השבת השחורה ב-7 באוקטובר 2023. פעם היא איבדה מולדת ואב, ופעם בן, כשכמה וכמה בני משפחה שלה נחטפים לרצועת עזה. "השואה היא הכתם האפל ביותר בתולדות העם. לא האמנתי שאחריה יקרה דבר כמו 7 באוקטובר", היא אומרת לוואלה.

"שנאה חסרת פשר והיגיון אינה זקוקה לרציונל. היא מזינה את עצמה ומדבקת, מהווה בסיס מעשי תקיפה שאינם זוכים לגינוי. כשליש מבני עמנו נכחדו בשואה, שליש מעם ישראל. עם זאת, זאת הייתה גם תקופה של גבורה. הקהילה הגדולה כולה עמדה בדילמות ובמבחנים מוסריים קשים תוך כדי מאבק להישרדות פיזית ונפשית. בגלל השואה למדנו שאין ביטחון בכלום", היא אומרת.

הרן נולדה באמצע שנות ה-30 בבוקרשט שברומניה, למשפחה ממעמד הביניים. אמה פאולה, הגיעה ממשפחה ציונית ושומרת מסורת, ואביה זאב היה רופא, שהגיע לרומניה אחרי שנמלט מפולין בימי מלחמת העולם הראשונה. רומניה הפשיסטית חוקקה בעצמה חוקים אנטישמיים, וגם גירשה יהודים שהיו נתינים זרים - וכך נאלצו גם בני המשפחה להגר. הם הגיעו לפריז בעוד הוא נתקע בפולין אחרי שפרצה המלחמה. "אחרי שהגרמנים פלשו לפולין הקשר עם אבא הלך ופחת, והייתה אי-ודאות בנוגע למצבו. הציפה אותי דאגה, ניהלתי את חיי לבד וניהלתי את עצמי. צו השעה היה לא להפריע. את מרבית השעות העברתי מתחת לשולחן, לשם העברתי את המשחקים והבובות שלי", היא מספרת.

הסיפורים האנושיים, הגבורה והחיים שאחרי - כל הכתבות ליום השואה תשפ"ה

יום אחד הגיעה בשורה: זגג שהגיע לבית המשפחה לתקן את הגג סיפר כי נתקל באבי המשפחה בלבוב, שאז עוד לא נכבשה בידי הנאצים. אז החלה המשפחה במסע להתאחד עם האב. "אימא שלי לקחה אותנו, ארבעת הילדים, לחפש את אבא. קיבלנו היתר להעלות לארה"ב, אך אימא לא הסיכמה והחליטה לחפש אותו. נסענו בעגלה מחוֹפשים לכפריים - אי אפשר היה לנסוע ברכבת כי היו זורקים את היהודים מהרכבת - והיגענו לצ'רנוביץ (אוקראינה של היום - י"י) למשפחה של רב מחב"ד, והם אירחו אותנו".

שם הצליחה המשפחה להתאחד אחרי כמה שנים של נתק, והחל מסע ארוך של משפחה בת שש נפשות בתוככי ברית המועצות בבריחה מתמדת מהמלחמה, בין היתר דרך אובקיסטן, גאורגיה והקווקז, בתנאים קשים של קור ומחסור במזון ותרופות, לצד פליטים נוספים - כשאביה הרופא מטפל בכולם. בסופו של המסלול, הם חזרו לצ'רנוביץ.

אלא שהתלאות והייסורים לא הסתיימו. "בסיומה של המלחמה גופות היו זרוקות ברחובות ומחלת הטיפוס השתוללה", מספרת רות, שנדבקה אף היא במחלה, "הייתי בבית חולים לבד, כמעט בת 5". אביה מונה לשמש מפקח רפואי כדי למגר את המגפה, אך נדבק בה בעצמו ומת. "הרוסים רצו לקבור אותו כגיבור כדי להעלות את המורל, אבל אימא לא הסכימה ונדדה עם גופתו עד שמצאה בית קברות יהודי".

הם המשיכו לקישינב, ומשם הוברחו לבוקרשט, וב-1947 בהובלת אם המשפחה הציונית, הם עלו לארץ באונייה. היא זוכרת עד היום איך בבטן האונייה פרצה פתאום שירת "התקווה". החיים החדשים החלו בחיפה.

אותה שנאה חסרת פשר והיגיון, שאינה זקוקה לרציונל, חזרה גם באוקטובר ההוא: "היא הגיחה שוב בכל רשעותה. שלא כמו הנאציזם, היא לא הייתה רצח שיטתי ומאורגן, אלא ברברי. זה היה פוגרום". המחבלים הגיעו גם לביתה שבקיבוץ בארי, אך היא ניצלה מהתופת. לרבים מבני משפחתה חיכה גורל אחר.

בנה אבשלום נרצח. "אף פעם לא היו המונים ששחטו בתוך הקיבוצים, יצאתי מהבית להבין מה קורה, נכנסתי לביתו של השכן וראיתי את גופתו, הגעתי לדירה נוספת, וראיתי מיטות מלאות דם. הלכתי בשביל ולא הבנתי מה קורה. אחרי כמה שעות לקחו אותנו החיילים ועברנו לנתיבות, הרבה תושבים מנתיבות הגיעו אלינו. ידעתי שרצחו את בני", היא נזכרת. "התראיינתי למחרת ואמרתי שזה שואה".

עוד שבעה מבני משפחת נחטפו על ידי מחבלי חמאס. אלמנתו של אבשלום, שושן, בתה עדי שוהם עם בעלה טל שוהם ושני ילדיהם נווה ויהל, וכן הבת שרון אביגדורי - בתה של רות, ונכדתה נעם. כולם חזרו בעסקאות השונות. אחותה של שושן, לילך, נרצחה יחד עם אביתר (תרי) קיפניס. 59 חטופים עדיין נמצאים בשבי ברצועת עזה.

הרן מביעה בשיחה כעס רב על הממשלה והעומד בראשה, מאשימה אותם בפלגנות ומשיחיות ומאוכזבת מכישלונם להשיב את החטופים שעוד נותרו בשבי. "זה תנאי קיומי למדינה", היא מדגישה. עלבון צורב במיוחד מבחינתה, על רקע כל מוראות חייה, הוא המשפט ההוא שאמר נתניהו לרב כדורי בשנות ה-90, "אנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים". "כשהוא אמר את זה פרצתי בבכי. אמא שלי שמרה בכל מקום מפה שמכסה את החלות, בכל רחבי ברית המועצות, בזמן שאנשים ניסו להסתיר סממנים. איך אני לא יהודייה אחרי כל התלאות שעברתי?", היא אומרת.