זה הולך להיות אחד הימים השסועים והשנויים במחלוקת שידענו אי פעם - ודווקא ביום שאמור להיות היום המקודש ביותר. דווקא ביום שאמור להיות היום היחיד בשנה שבו כולנו ביחד, בתחושת קונצנזוס. מבכים את בנינו, בנותינו, יקירנו, אהובינו הנופלים.
ביום שלישי הבא נציין את יום הזיכרון לחללי צה"ל. למחרת, ביום רביעי בערב, בטקס המשואות בהר הרצל בירושלים, ייפתחו חגיגות יום העצמאות ה-77 של ישראל (עבור מי שיוכל לחגוג). וזה יהיה יום זיכרון קשה ומייסר: 1,862 ישראלים נהרגו מאז טבח 7 באוקטובר, מתוכם 846 חיילים. 407 חיילים נפלו מאז תחילת התמרון בעזה.
בשנה שעברה עוד היינו במלחמה עצימה בעזה ובלבנון, והתחושה היתה שאנחנו נאבקים על קיומנו. המלחמה שמתנהלת כעת בעזה שונה, שנויה במחלוקת, כבר לא ממש קונצנזוס. המילואימניקים מתקשים להגיע; שיעור ההתייצבות עומד בקושי על 60 אחוזים, לעומת המונים שהגיעו ביום הטבח ב-7 באוקטובר. הסיבות רבות: חוסר אמון של חלקים גדולים בציבור במטרות המלחמה, 59 חטופים שנמצאים בתוך עזה, כשחלק גדול מהם כבר יכול היה לחזור הביתה; הניסיון של ראש הממשלה לפטור מגיוס את החרדים כשהמילואימניקים משרתים מאות ימים בשנה, על חשבון המשפחות שלהם, מקומות העבודה והעסקים; ומעל הכל, ראש ממשלה שנוי במחלוקת שעסוק עד מעל הראש בניסיונות להדיח את ראש השב"כ, ואת היועצת המשפטית לממשלה - בגלל חקירות מקורביו בפרשת קטארגייט ושיקולי שרידותו הפוליטית.
רוצים דוגמא כמה הטקס השנה שנוי במחלוקת? ירדנה ארזי סירבה להופיע, כך גם בעז שרעבי. גלעד שלמור ואדוה דדון סירבו להנחות ומשפחות חטופים סירבו להדליק משואות. וכאילו זה לא הספיק, הטקסים השנה הפכו לסוג של שכונה, במסגרת החלטת ממשלה ב-7 בפברואר. במשך כל השנים התרגשנו לראות בטקס 12 מדליקי משואות, כמספר שבטי ישראל, ורובם המוחלט היו אנשים שבקונצנזוס. השנה החליטה הממשלה כי 36 אנשים יזכו לכבוד, שלושה בכל משואה. לא ששבטי ישראל גדלו פתאום, כמובן; פשוט הוחלט, במילים פשוטות, לדחוף אנשים נוספים, אולי ביניהם מקורבים לצלחת וכאלה שכדאי להתחנף אליהם.
וישנה כמובן ההחלטה המופרכת לתת לאיש התקשורת היהודי-אמריקני, בן שפירו, להשיא משואה. שפירו הפך מאז 7 באוקטובר למפעל הסברה של איש אחד למען ישראל, שמתעמת עם נציגים פלסטיניים בכלי תקשורת בארה"ב; אבל שפירו גם הגדיר הומוסקסואליות כ"מחלת נפש", וכינה נשים שעוברות הפלה "רוצחות". אגב, הוא מתנגד לביצוע הפלות גם במקרה של הריון בשל אונס או גילוי עריות. קשה לכנות אותו דמות מאחדת, וארגוני הנשים והלהט"ב כבר הודיעו כי יחרימו את הטקס אם ישיא משואה כמתוכנן.
וזה המקום להביא סיפור נוסף במסגרת ההשתלטות של נתניהו על הטקסים הלאומיים. במשך עשרות שנים, היתה בטקסים האלה חלוקה ברורה מאוד: בטקס בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, בכותל, השתתפו רק הנשיא והרמטכ"ל; וטקס הדלקת המשואות, בערב יום העצמאות, היה במשך שנים טקס בראשות יו"ר הכנסת. כל השאר ישבו ביציע. בשנים האחרונות - לאחר קטטות מתוקשרות מול יו"ר הכנסת לשעבר יולי אדלשטיין, ובגיבוי מקורבתו מירי רגב כשרה האחראית על הטקסים - נתניהו נכנס ברגל גסה לטקס בהר הרצל. הוא נכח בטקס לצד רעיית ושרה, והקפיד לדאוג שישדרו סרטון שלו, כשברוב המקרים מדובר בסרטון תעמולה המשבח את פועלו והישגיו, וכשבכל שתי דקות המצלמה מבצעת קלוז-אפ עליו ועל רעייתו. לא רע, נכון? אז מה אם בדרך דורסים את הממלכתיות ואת כללי הטקס. לא נורא. אני נתניהו, והרי נולדתם לשרת אותי.
והשנה החוצפה גדולה עוד יותר. נתניהו רוצה להגיע, לראשונה, לטקס בכותל לפתיחת יום הזיכרון לחללי צה"ל - הטקס שכאמור התקיים כל השנים במעמד הנשיא והרמטכ"ל. "הוא רק יגיע, יישב בשורה הראשונה, אבל לא ינאם", מבטיחים מקורביו. אבל המסורת רבת השנים תישבר גם בטקס המקודש הזה, פשוט כי נתניהו רוצה שיראו אותו בארבעה ערוצים, ברייטינג שיא, כשרוב הציבור בארץ יושב מול הטלוויזיה.
ובשנה קשה כזו, שבה נפלו חיילים כה רבים, באקלים ציבורי קשה וטעון כל כך, על רקע ההפגנות הגדולות ו-59 חטופים שעדיין לא איתנו - נתניהו, והממשלה בכלל, עסוקים בניסיונות להשתלט על הטקסים שאין מקודשים מהם. נסכם במילה אחת: בושה.