הרבה מחשבות מטרידות עלו בבוקר 7 באוקטובר: דאגה לעצמי ולמעגל הקרוב, דחף לפעול ולעזור, תהיות על העתיד שלנו כאן. את פרופ' יוסי הראל פיש העסיק בעיקר דבר אחד: מה יהיה עם בני הנוער. קרוב לארבעה עשורים שהוא חוקר את בריאותם ורווחתם, עומד מאחורי סקרים פורצי דרך ומשמש ראש התוכנית הבינלאומית בתחומים אלה בישראל. בשנות פעילותו ידע אסונות לאומיים, מבצעים צבאיים ואינתיפאדות. גם הוא לא ציפה לעוצמת השפעת המלחמה על ילדי ישראל.
אחד מכל שני ילדים בישראל, 52%, סובל מתסמיני דיכאון. כך העלה הסקר הראשון שערך ארבעה חודשים לאחר השבת השחורה. נתונים חסרי תקדים בראייה עולמית ומקומית. כעת, הוא נערך יחד עם שלושה משרדי ממשלה ליציאה למחקר נוסף, בהיקף רחב יותר מכל שנעשה עד היום. בריאיון לוואלה הוא מספר כיצד השתנו חייהם של בני הנוער והילדים בעקבות המלחמה, איך ההנהגה מדרדרת את יכולתם להשתקם, ולמה אפשר לצפות בעתיד מדור הצעירים שגדל לתוך משבר-אחר-משבר.
פיש גדל בפתח תקווה. שבועיים לפני מלחמת יום כיפור השתחרר, וכשפרצה חזר לשרת כחייל מילואים.
בשנים שלאחר השחרור עבד בשב"כ, אך העניין שלו היה במקומות אחרים. לאחר שסיים תואר שני במחקרים באוכלוסיות גדולות וסטטיסטיקה רב-משתנית, עבר לתואר שלישי באוניברסיטה של מישיגן. "התאהבתי בתחום של מחקר וסטטיסטיקה", הוא נזכר.
הרבה אנשים רק מחפשים להתרחק מהתחום שלך.
"אני בדיוק הפוך. מאוד משך אותי להגיע לאוניברסיטה של מישיגן, ה'מכה' העולמית של סקרי האוכלוסיות והמחקר הכמותי במדעי החברה וההתנהגות. שם גם עשיתי התמחות בבריאות הציבור ואפידמיולוגיה. כשסיימתי את הדוקטורט, גויסתי על ידי המרכז לבקרת מחלות של ממשלת ארצות הברית באטלנטה. בתקופה ההיא עמדתי בראש הצוות המדעי שפיתח את הסקר הראשון בעולם על התנהגויות סיכון של בני נוער. מדי שנה דוגמים איתו את כל אוכלוסיית הנוער בארצות הברית.
"כנציג ארצות הברית בארגון הבריאות העולמי באירופה, פיתחתי את סקר ה-HBC - Health Behavior and School-Age Children. כשחזרתי ארצה ב-1992, הובלתי את צוות המחקר הישראלי. בתקופות שקורה משהו מאוד דרמטי פה בארץ אנחנו מכניסים סקרי ביניים. עשינו שלושה תוך כדי הקורונה, ושניים נוספים תוך כדי המלחמה. בימים אלה אנחנו יוצאים לשדה עם אחד המחקרים הכי מורכבים וגדולים שעשינו בארץ - מדגם ארצי מייצג של כל תלמידי כיתות ז'-י"ב.
"בנוסף, יועבר הסקר לכל אוכלוסיית תלמידי מחוז צפון שפונו, מתשעת היישובים, וחזרו לבית הספר השנה. הם יקבלו תוספת של שאלות שקשורות לחוויית הפינוי - כמה זמן הם היו מפונים, האם נשארו באותו מקום כל הזמן, עד כמה היה להם קשה להינתק מהחברים שלהם, עד כמה היה להם קשה עכשיו להינתק מהחברים החדשים כשהם חזרו, עד כמה חששו לחזור. יהיה גם מדגם של עוטף עזה - אלפי תלמידים, שמתוכם 60-70% חזרו. את כל השאלות שקשורות למלחמה הנוכחית הגינו מאז שהתחילה".
במחקר הקרוב מעורבים שלושה משרדי ממשלה - משרד החינוך, משרד הבריאות והמשרד לביטחון לאומי. "אף אחד עוד לא עשה מחקר בסדר הגודל הזה על ההשפעה של המלחמה", הוא מכריז. "התובנות שנוכל להפיק חיוניות מאוד בשביל לשפר את חייהם של הילדים פה, ולהגן עליהם. אנחנו מעבירים שאלונים גם למורים ולמנהלים, מה שלא עשינו הרבה שנים".
מה אתה מצפה לראות שיעלה מהמחקר?
"המלחמה תפסה את מדינת ישראל עם המכנסיים למטה. נגמרה המגפה ופרצה המהפכה המשטרית, והארץ הייתה משוסעת. בני הנוער היו במצב רגיש והוכו בהלם עוד יותר משאר העם. נסדקה התחושה שכל ילד בעולם צריך להרגיש - שהבית שלך זה המקום הכי בטוח. הבית שבו אתה גר עם משפחתך, אבל גם הבית הלאומי שלך. אנחנו כבר יודעים מהמחקר שעשינו קודם שהמצוקות של הילדים בשמיים. מדד המצוקות הנפשיות היומיומיות של בני הנוער בישראל נע לאורך השנים בין 22%-25%. זה היה מאוד גבוה בהשוואה למדינות באירופה. כך זה היה במשך 30 שנה, ולא הצליחו להוריד את זה.
"בקורונה זה עלה בהתחלה ל-30%, והגיע ל-39%, שזה המון. אחרי פרוץ המלחמה הוא זינק ליותר מ-50%. כלומר, ילד אחד מתוך שניים במדינת ישראל מסתובב עם מצוקות נפשיות שבהגדרה בינלאומית של מחלות נפש הן תסמינים של דיכאון. זה דבר נוראי. אני לא מוכן לקבל גם חצי מזה. הם לא צריכים לעבור את הוויה-דולורוזה מילדות לבגרות כשהם סובלים ממצוקות נפשיות. אני מאוד רוצה לדעת האם זה התרכך במהלך השנה שעברה. עדיין מתנהלת מלחמה, אבל האינטנסיביות ירדה.
"מצד שני, אין לנו מושג מה קורה עם פוסט-טראומה. הילדים עברו פה שנה נוראית ואנחנו רוצים לראות איך זה בא לידי ביטוי בדפוסי התנהגות. אנחנו מודדים כל מה שקשור לשימוש בחומרים ממכרים - סיגריות, סיגריות אלקטרוניות ונרגילה. שיעורי העישון עלו, בעיקר עישון סיגריות אלקטרוניות, אבל ההקפדה על החוקים של איסור עישון בבתי ספר ירדה. אין להם נהלים ולצוות אין ראש בשביל להתעסק עם זה. אני מסתובב בבתי ספר תיכוניים ורואה חצר מלאה בילדים מעשנים.
"את השימוש באלכוהול הצלחנו להוריד אחרי שעלה בצורה מטורפת מ-2010 עד 2016. מיד אחרי הקורונה, כשכל המסגרות נפתחו, אחרי ששנתיים הם היו תקועים בבית, הכול פרץ חזרה. היינו ב-21%, ירדנו ל-8%-7%, ואחרי הקורונה זה קפץ למעלה ל-12%-13% של 'בינג' דרינקינג', חמש מנות משקה משכר או יותר באירוע אחד. האלכוהול מאפשר להם לפרוק מתח שהצטבר, להקליל את המצב, גם בהיבט החברתי של שתייה בצוותא. מנגד, אין עלייה בשימוש בסמים. ברגע שהקנאביס הפך לנון-אישיו, זה קרה גם אצל בני הנוער. אצלם הסם הנבחר זה אלכוהול. באמצע מלחמה, טילים ויירוטים, הוא זמין לך יותר מסמים".
"יש בעיה גדולה של נשירה סמויה", הוסיף. "התלמידים מבריזים - וההישגיות שלהם יורדת. באוכלוסיות שפונו יש אחוז גבוה של ילדים שפשוט לא התחברו חזרה למוסדות החינוכיים. אלה שפונו לאילת הסתובבו שם על החוף כל הזמן. יש גם אחוז לא מבוטל של משפחות שלא יחזרו למקום שהם גרו בו קודם - מדברים על 20%-30%. ומבחינת אלימות, עלתה הקורבנות לבריונות רשת. אלימות פיזית נשארה אותו דבר. ייתכן שבגלל שבתקופה בה נערך הסקר עוד היינו בממ"דים ובתי הספר היו סגורים.
"אנחנו יודעים ממחקרים שעשינו בשנות ה-80 וה-90 שאחד הדברים שמנבאים לדוגמה פציעות של ילדים זה מעבר של דירה. כשילד חווה מעבר גדול, לקהילה אחרת, הוא נכנס לסטרס, וההורים מטפלים במעבר, ופחות זמינים. הילדים מחצינים את המצוקות שלהם להתנהגות סיכון, ואז נפצעים בגלל שהם עושים דברים מסוכנים, או שהם מפנימים את זה והופכים להיות מדוכדכים, ואז הם לא ערניים כשיש סכנה בשטח. מחקרים הראו שבתקופות שעובר על המשפחה משהו דרמטי מהסוג הזה, הילדים נמצאים בסכנה מאוד גבוהה.
"בשנים האחרונות התחלנו לחקור את עניין הרשתות החברתיות. חשיפה לתכנים קשים כמו אלה שבהם נתקלו בני הנוער במלחמה לא הייתה מעולם. כל הילדים במדינת ישראל היו חשופים. המלחמה נכנסה דרך הטלוויזיה לתוך כל סלון: הצעקות, חוסר הוודאות, סיפורי הנרצחים והחטופים, מאות החיילים שנהרגים יום אחרי יום, הצהרות של דובר צה"ל. המחקרים שלנו מראים שזה גורם שמות למצב הנפשי והתפקודי שלהם, החשיפה לתכנים קשים היא הגורם שהכי השפיע על מצוקות נפשיות, וגם על התנהגויות סיכון - אם זה אלכוהול, הברזות מבית ספר. כל אלה היו הרבה יותר חמורים אצל אלה שנחשפו לתכנים".
העובדה שילדים פחות מודעים להשלכות המלחמה מגנה עליהם מההשפעות שלה?
"אני לא חושב שזה מקל. קודם כל כי אחד הדברים שהכי קשים לילד זה לראות את ההורים שלו במצוקה. את אח שלו מגויס ונלחם בעזה. אם כל שאר המשפחה במצוקה נוראית, הילד חווה את זה. ולא משנה הם הוא מבין לעומק או לא. יש ספרות מדעית מאוד נרחבת על אחים והאחיות של ילדים עם מחלה סופנית - הם נמצאים במצוקה נפשית, ואין מי שיעזור להם להתמודד עם זה, כי ההורים מתמודדים בעצמם. אותה תופעה מתרחשת במלחמה. ההורים במצוקה ולא נמצאים שם מספיק כדי להגן על הילד. הילדים חווים את זה בבית, אצל החברים וברשתות".
אז עקרונית, עדיף למנוע מהם לצרוך כל תוכן שקשור במלחמה?
"מבחינה מסוימת, לדעתי לא בריא למדר אותם לגמרי. כי אז פתאום שומעים על זה ממקום אחר, מהחבר בבית ספר למשל, והנזק יותר גדול. צריך לתווך להם את המידע בצורה נכונה, שמסבירה מה רואים ולמה, וכמובן לנסות שכמה שפחות יהיו חשופים להארדקור של התכנים. איך אומרים, החדשות בעצמן קשות מספיק".
הילדים נחשפו לתכנים קשים ברשתות עוד לפני 7 באוקטובר. אולי יש להם יותר סבילות?
"בספרות הפסיכולוגית-חברתית יש תופעה שנקראת הארדינס, המתארת אנשים שהתמודדו עם הרבה מצבי סטרס ופיתחו חסינות. ואז כשמגיע עוד אירוע מלחיץ, הם יכולים להתמודד טוב יותר מאחרים. על אותו משקל, יכול להיות שככל שאתה רואה יותר סרטונים קשים, הם פחות ישפיעו עליך. יש מושג בפסיכולוגיה שנקרא Desensitisation - הקהיה של הרגישות. אנשים שרואים הרבה פורנוגרפיה, למשל, עשויים לחוות הקהיה והיא כבר לא תעשה להם את זה".
מה מראים מחקרים שנעשו על מלחמות עבר, בישראל ובעולם?
"במלחמות קודמות בישראל ראינו עלייה במצוקות הנפשיות, אבל ברמה אחרת לגמרי. אם למשל מצוקות נפשיות הם כרגיל בסביבות ה-22%-25%, אז בעבר במלחמות זה עלה ל-26%-27%-28%. עכשיו זה פצצת אטום. אחד הדברים המעניינים שעלו היה בתקופת האינתיפאדה, כשעשינו שיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית בעזה ובגדה המערבית במחקר ענק. בדקנו ארבע אוכלוסיות תלמידים - בעזה, בגדה המערבית, ערבים-ישראלים ויהודים-ישראלים, והוצאנו אחר כך ספר שנקרא Growing Up in the Middle East.
"אחד הדברים המדהימים היה שהצלחנו להוכיח שבקרב ילדים שדיווחו על לפחות הורה אחד שיכלו לשוחח איתו על הדברים שמציקים להם, הפגיעה של החשיפה לאירועי הלחימה והטרור הייתה הרבה יותר מתונה. בשבילנו זה מפתח, זה נוסחה לפתרון. אחת הבעיות הגדולות שלנו היא שאנחנו צריכים להציל את המציל, ואנחנו לא עושים את זה. אנחנו צריכים להושיט יעד למבוגרים המשמעותיים של הילדים, כדי שלהם יהיה חמצן בריאות, שהם יוכלו להיות שם בשביל הילדים בצורה מקצועית ורגועה. ולהכניס את ההבנה הזו לתוך מערכת החינוך.
"דוגמה אחרת, רחוקה יותר מהבית, היא מלחמת וייטנאם-ארצות הברית. שם היה אפשר לראות את ההבדלים בהשפעה בין סוגי אוכלוסיות. מי שהיה סטודנט או שהיה מעורב בהפגנות נגד המלחמה לקח את הנושא הערכי והנורמטיבי והרגיש טוב, שהוא עושה משהו שהוא מאמין בו. ואלה שהיו במלחמה, וציפו להתקבל כגיבורים, חזרו לחברה שבחלקה הגדול התנגדה למלחמה - והסתכלה עליהם בעין עקומה. הם סבלו מתופעות נוראיות של אבטלה, חוסר תפקוד, התמכרות לאלכוהול ולסמים, ואי-יכולת לפתח חיים משפחתיים וזוגיות. חלק מזה היה הפוסט-טראומה של השתתפות במלחמה, וחלק המפגש עם חוסר הקונצנזוס בחברה".
ממה הופתעת לאורך שנות המחקרים שערכת?
"אנחנו כחוקרים תמיד מחפשים הבדלים. אבל אתה יודע מה? ההפתעה הכי גדולה שהייתה לנו לאורך כל השנים היא עד כמה ילדים דומים במקומות שונים. התובנה המרכזית היא שהדבר הכי חשוב הוא להעצים את החוסן ואת הוולביינג של הילדים - ערך עצמי, תקווה לעתיד, מחוברות חברתית, פעילות בקהילה. אם נעצים את הוולביינג - לא צריך לדאוג לפגיעות. היום לא רודפים אחרי גורמי הסיכון כדי לתקן אותם, אלא מחפשים דרכים לחזק דברים שהם טובים בהם.
"זה לא צריך להיות במתמטיקה, אפשר גם בחוגים, באומנות, במוזיקה, בפעילות חברתית, במסעות וניווטים. הצלחנו להראות שילדים שמעורבים בקהילה, הולכים לחוגים, משתתפים בתנועות נוער, במועדני נוער, בחוגי ספורט ומתנדבים בקהילה, מחוסנים הרבה יותר. ילדים שחיים במשפחה עם תרבות מלוכדת, שעושים דברים ביחד, מדברים על דברים, אוכלים לפחות ארוחה אחת משותפת - מוגנים יותר מילדים שאין להם את המשפחתיות הזאת. היום אנחנו יכולים לנבא את רמת הסיכון של ילדים לגלוש לכיוון חוסר תפקוד או מצוקות נפשיות גבוהות על ידי אותם גורמי חוסן והגנה. זאת חדשה מרעישה. אפילו במחקר על המלחמה, הילדים האלה היו במצב טוב יותר".
"ילד צריך להרגיש בטוח ונאהב. לא משנה אם הוא גר בעזה, בצפון תל אביב או בפינלנד. המצוקות אותן מצוקות, ומקורות הכוח זהים גם הם. אני אתן דוגמה: הסתכלנו לפני 30 שנה על מפת הבריונות בבתי הספר ב-36 מדינות באירופה. הייתי בטוח שנשווה ונראה שבמדינות הים תיכוניות, עם הדם החם, כמו פורטוגל, ספרד, יוון, קפריסין וישראל, שיעורי האלימות גבוהים יותר, ובצפון אירופה - פינלנד, נורבגיה, דנמרק, איסלנד - שיעורים נמוכים יותר, כי שם בקושי יוצאים מהבית. ההפתעה הייתה שלא היה שום קשר. הדבר היחיד שהסביר למה למדינה יש שיעור גבוה או נמוך הוא אם המדינה יישמה תוכנית אסטרטגית לאומית לצמצום הבריונות. באותן מדינות אתה רואה שיעורים נמוכים שנה-שנתיים אחרי ההטמעה. אלה שמככבים בשיעורים הגבוהים לא עשו שום דבר. ישראל הייתה שם, עד שהתחלנו לעשות משהו, ואז לאט-לאט זה ירד".
סעיפים רבים במחקר שערך פיש עסקו במבט לעתיד. "איפה אתה רואה את עצמך בעוד שלוש שנים, מה התקוות שלך לעתיד"' הוא מסביר, "בתחום של פסיכולוגיה חיובית, אחד הדברים הכי חשובים הוא שבן אדם מסתכל קדימה ורואה את מפת הדרכים שלו בצורה די ברורה. היום ילד מסתכל קדימה ורואה שיבלה את שנותיו הבאות כחייל במלחמות. או פשוט סימן שאלה". לדבריו, המלחמה עשויה להקשות להדביק את הפער שנראה במבחנים בינלאומיים. "כל כך הרבה תשומת לב ומשאבים חייבים ללכת לטיפול בתוצאות המלחמה, אז בוודאי שזה יידחק אחורה", הוא חוזה.
"אבל הפער הלימודי פחות משנה בעיניי. יותר מהכול, התרחיש שאני הכי חושש ממנו זה ההתפוצצות החברתית. יכולה להיות פה מלחמת אחים. אני חושב שאם המערכת השלטונית לא תתעשת ותתווה דרך, המצב של החברה הצעירה בישראל יהיה רע. אי-אפשר לרפא את המצוקות הנפשיות כשהחברה ממשיכה להתקטב. אנחנו לא מבינים מספיק עד כמה המצב כיום מחבל ביכולת של הילדים שלנו לעבור את הנעורים בצורה מיטבית. את תוצאות הפגיעה נראה גם אחרי שיסיימו את התיכון. איך נראית חברה שבה אחד מכל שני אנשים צעירים, בני ה-22, 23, 28, מראים תסמיני דיכאון? אנחנו נראה אחוז גבוה של צעירים שנדחפו לשוליים, גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה חברתית. בדומה למה שרואים עם נוער שצורך קנאביס בצורה קבועה, רק רחב הרבה יותר. אם לא נצליח להתגבר על הפגיעות בצורה יעילה, נראה שיעורים הרבה יותר גבוהים של בוגרים צעירים שלא מתפקדים".
למלחמה תהיה השפעה על סט הערכים של הנוער, והמבוגרים שיגדלו להיות?
"אין ספק, על סט הערכים של כולנו. פעם היו לנו ערכים מאוד ברורים, היום זה כורסם לחלוטין. וזה מתכרסם על ידי אותם אנשים שאחראים, המנהיגים. המעשים שלהם משדרים נורמות וערכים עקומים לגמרי בהשוואה למה שגדלנו עליהם, אז נוצר קונפליקט נוראי. התוצאה תהיה אפתיות - לא אכפת לי יותר, אני אתמקד במה שלי בא לעשות.
"אגואיסטיות. זה יכול לבוא לידי ביטוי בחברה יותר אינדיבידואליסטית. לעבור את הנעורים במדינה שבה אתה מבולבל לגמרי זה דבר נוראי. בעיקר כשהמדינה דורשת ממך בעוד שנה או שנתיים להתגייס ולתת את החיים שלך בשבילה. אתה אומר בשביל מה אני נותן את החיים שלי? אני חושב שיהיה אפקט בומרנג. החברה הצעירים יקומו ויגידו אנחנו לא מוכנים שזה ימשיך ככה, ויתחילו לבנות לעצמם את החברה שהם רוצים לראות. הם יעשו מעשים, בהתחלה בדלת אמותיהם, בתוך הקהילות שלהם, ולאט לאט זה יחלחל הלאה. אם הצעירים של היום, ולא משנה מאיזה אידאולוגיה הם מגיעים, ירצו לראות פה חברה אחרת - זה מה שיקרה".
מידת המוסריות, הושטת העזרה או ראיית החלש האחר כבן אדם שצריך לדאוג לו, השתנתה?
"אני חושב שהילדים מתנדבים יותר, בעיקר בתקופות שעמותות התחילו לתת יד למשפחות של מילואימניקים ודברים שקשורים לתרומה למלחמה, אבל יחד עם זה יש גל של התנדבות בקהילה, כמו במגן דוד אדום. הבעיה הגדולה זה שאחוז הילדים שמתנדב הוא מאוד קטן. אנחנו מדברים על בערך 25% מכל הנוער. במדינה כמו שלנו אנחנו חייבים ש-60%-70% מהנוער יהיה שם בקהילה.
"הילדים שחקרנו בתקופת הקורונה וראינו שיש להם מצוקות נפשיות בשמיים, שמאוד דאגנו לגבי מה הצלקת הזאת תעשה להם, אלה הילדים שנלחמו בעזה ובלבנון. ואנחנו יודעים איך הם נלחמו. הנוער המדהים פתאום התגלה במלוא הדרו. צריך להסתכל בעיניים יותר מעמיקות: זה נורא שיש מצוקות, אבל גם לנוער עצמו יש את היכולת והחוסן לאזן אותן".