החשדות החמורים נגד יועצי ראש הממשלה בנימין נתניהו בפרשת "קטארגייט" חשפו מחדש את היריבות המרה בין קטאר למצרים. אף ששתי המדינות התפייסו באופן רשמי ב-2021 לאחר שנים של חרם על קטאר שהובילה ערב הסעודית, שורשי העימות נותרו כשהיו והבטיחו למעשה משברים עתידיים נוספים.
החרם הסעודי על קטאר, שהחל בעידודו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ב-2017 והסתיים בכישלון בסוף 2020 בלחץ אותו ממשל האמריקני, נבע בעיקר מהתמיכה של דוחא בכוחות אסלאמיסטיים במזרח התיכון. כמו ערב הסעודית, גם ההנהגה הנוכחית במצרים רואה בתנועת "האחים המוסלמים" ושלוחותיה איום קיומי ועל כן היא מנהלת נגד אנשיה מלחמת חורמה.
הניסיון של ערב הסעודית ובעלות בריתה לחנוק את קטאר כלכלית הוביל לתוצאה הפוכה. דוחא מצאה שווקים חלופיים, הידקה יחסים עם מדינות אחרות כמו איראן וטורקיה ונותרה חיונית עבור ארה"ב בזכות הבסיס האווירי הגדול ביותר במזרח התיכון השוכן בשטחה. ערב הסעודית, בהובלת יורש העצר מוחמד בן סלמאן, נאלצה לנשוך שפתיים ולהתקפל חרף שאיפותיה להגמוניה אזורית המכפיפה את שכנותיה לקו האידיאולוגי שלה.
קטאר הקטנה פרצה את המצור הדיפלומטי בזכות משאבי האנרגיה העצומים שלה, ותפקידה כגורם מתווך "נייטרלי". היא העבירה מסרים בין וושינגטון לטהראן, תיווכה בין ארה"ב לממשל טליבאן באפגניסטן ולאחרונה אף פעלה לגשר בין רואנדה לקונגו, שתי מדינות במרכז אפריקה השוכנות הרחק ממנה. אף שמרבית תושביה הם אזרחים זרים, הנסיכות קנתה לה מעמד בינלאומי של מעצמה אזורית הגדולה בהרבה ממידותיה הגיאוגרפיות וההיסטוריות.
היא אמנם לא זנחה את תמיכה באותם כוחות אסלאמיסטיים, אך מיתנה את הטון שלה כלפי המשטרים במצרים ובמדינות המפרץ כחלק מהסכם הנורמליזציה ביניהן. למרות זאת, רשת אל-ג'זירה שלה המשיכה להתגייס עבור המחנה האסלאמיסטי והיה זה רק עניין של זמן עד שהפערים האידיאולוגיים בין קטאר למצרים וערב הסעודית יצופו מחדש על פני השטח.
מתקפת 7 באוקטובר של חמאס והתמיכה הקטארית בארגון הטרור שקדמה לה - בעידוד ממשלת ישראל - היו בבחינת הסערה המושלמת. דוחא עמדה בעל כורחה בלב השיח הבינלאומי סביב תמיכתה בארגון שהוציא לפועל מתקפה אכזרית שכזו, ושהנהגתו התארחה במלונות הפאר של הנסיכות. קטאר חששה שגלי ההדף יגיעו עד אליה, לאור קריאות הולכות וגוברות להענישה על חלקה העקיף במתקפה של חמאס.
בתגובה, פנתה קטאר לנתיב המועדף עליה, ששוב התגלה כיעיל במיוחד: חלוקת מזומנים לשתדלנים בארה"ב, וכפי שמתברר כעת, גם בישראל, במרכז קבלת ההחלטות, משרד ראש הממשלה. קטאר, לפי החשד, לא רק שילמה ליועציו של נתניהו יונתן אוריך אלי פלדשטיין ולאחרים כדי שיפיצו מסרים חיוביים כלפיה, אלא גם כאלו שיקטינו את מצרים ואת תפקידה במאמצי התיווך לסיום המלחמה בעזה ושחרור החטופים.
מצרים, בדומה לקטאר, שומרת על ערוצי תקשורת ישירים עם חמאס, אך משיקולים פרקטיים ואידיאולוגיים. קהיר הייתה שמחה לו שלטון אחר היה פועל ברצועת עזה ולא זה של שלוחת "האחים המוסלמים" הפלסטינית, שהיה מקורב למשטר הקודם במצרים שקם אחרי "האביב הערבי". היא גם הרסה ואטמה חלק לא מבוטל ממנהרות ההברחה מחצי האי סיני לעזה, אם כי בישראל האשימו אותה לאחר 7 באוקטובר שלא עשתה מספיק בנושא.
מצרים, שאיבדה בשנים האחרונות את יוקרתה כמנהיגת העולם הערבי לאור תלותה בסיוע הכספי ממדינות המפרץ, נעמדה על הרגליים האחוריות מאז כדי להחזיר לה מכבודה. התקשורת הרשמית במצרים פרסמה תיעודים ממורקים של הצבא, והשופרות של א-סיסי הרבו בפרסום מאמרים אנטי-ישראליים תקיפים.
החשש העיקרי של מצרים מתחילת המלחמה בעזה היה נהירה של עזתים אל סיני, ולכן היא הקימה מכשולים ועיבתה את גדר הגבול שלה עם הרצועה. הוא גבר שבעתיים מאז שטראמפ קרא לה באופן פומבי לקלוט את תושבי הרצועה, קריאה שנדחתה בתוקף על ידי משטרו של א-סיסי ואילצה אותו לגבש במהרה תכנית חלופית לשיקום עזה.
ההתנגדות לתכנית של טראמפ, אם אפשר לכנות אותה כך, משותפת למצרים, לקטאר ולשאר העולם הערבי. בתקופה הקרובה, הן קהיר והן דוחא ינסו לסלול את דרכן אל מקבלי ההחלטות בבית הלבן, והנשיא טראמפ אף עשוי לבקר בקטאר כחלק ממסעו באזור בחודש הבא. הן ישקיעו מאמצים רבים ומנוגדים כדי להשפיע על דעת הקהל מבית, העולמית, וכפי שראינו בפרשת "קטארגייט", גם כאן בישראל.