בטקס מרגש שנערך שכעת בוושינגטון, קיבלה שורדת השבי עמית סוסנה את פרס International Women of Courage 2025, מידי מזכיר המדינה האמריקאי מרקו רוביו והגברת הראשונה מלאניה טראמפ. הפרס היוקרתי מוענק מדי שנה לנשים פורצות דרך מרחבי העולם שהפגינו אומץ יוצא דופן, מנהיגות ומחויבות לזכויות אדם.
נאומה של עמית, בעת קבלת הפרס: "זהו כבוד שלא דמיינתי שאזכה בו - ואחד כזה שאני מייחלת שלא הייתי צריכה לקבל בנסיבות האלו. שמי עמית סוסנה, ואני שורדת. ב-7 באוקטובר 2023, עולמי השתנה לעד. נחטפתי על ידי חמאס והוחזקתי בשבי במשך 55 ימים. 55 ימים של פחד, כאב, ושל שלילת כל חירות שהייתה מובנת מאליה עבורי. בשבי לא הייתה לי שליטה על גופי. לא הייתה לי שליטה על חיי. נאבקתי ככל שיכולתי - אבל זה לא הספיק כדי למנוע את מה שקרה לי. החושך היה חונק. ובכל זאת, גם בתוך אותו חושך, היה דבר אחד שמעולם לא הצליחו לקחת ממני, את הכוח שאמא שלי נתנה לי - האמונה שתמיד עלינו לעמוד על מה שצודק, בכל מחיר".
עמית הוסיפה, "עבורי, אומץ פירושו לעמוד על מה שאתה מאמין בו - גם כשהסיכויים נגדך. להישאר נאמנה לערכים שלך, לבחור בתקווה כשייאוש מאיים לגבור, לבחור באהבה גם כשמולך שנאה. לעמוד כאן היום הוא כבוד גדול - אבל גם רגע של כאב עמוק. כי בזמן שאני כאן, חברותיי וחבריי עדיין בחושך. 543 ימים ולילות ארוכים. הם עדיין סובלים. עדיין מחכים. עדיין מקווים. הקול שלהם לא נשמע - אז אני אדבר בשמם. אנחנו לא נוכל להתקדם עד שכולל יהיו חופשיים.
נדרתי שאם אשרוד, לעולם לא אשמור על שתיקה. שאדבר לא רק בשמי - אלא בשם כל אישה שהושתקה. כשסיפרתי לראשונה את סיפורי, רציתי רק להעלות מודעות לזוועות של השבי ולטרור של השביעי באוקטובר. אבל הסיפור שלי הפך לחלק משיחה הרבה יותר רחבה - על אלימות מינית, על מלחמה, ועל הכוח הבלתי נתפס של נשים מול אכזריות. נשים מכל העולם פנו אליי - ושיתפו את סיפוריהן שלהן. את הכאב שלהן. הסבל שלהן אמיתי. הפצעים שלהן עמוקים. ובכל זאת - הן שורדות. כי זה מה שאנחנו, כנשים, עושות.
היום אני מבינה את המשמעות האמיתית של חירות - לא כמשהו מובן מאליו, אלא כדבר עדין וקדוש. לצאת החוצה ולראות את השמיים, את הירח והכוכבים, לנשום, לבחור את הדרך שלך - אלה פריבילגיות שלעולם לא אתייחס אליהן שוב כאל דבר שבשגרה. בישראל, אנחנו עומדים לחגוג את חג הפסח - סיפור של שחרור, של יציאה מעבדות לחירות. אבל זהו חג הפסח השני שבו בני הערובה עדיין בשבי. ובעולם כולו, נוצרים יחגגו את חג הפסחא - זמן של התחדשות ותקווה. אבל עבור משפחות רבות - אין התחדשות. יש רק המתנה. יש רק געגוע. הן חוששות למה שאהוביהן עוברים - ותוהות אם יראו אותם שוב".
"אני מקבלת את הפרס הזה לא בשמי, אלא בשם כל הנשים האמיצות של ישראל. הנשים ששורדות, שמובילות, שמסרבות להישבר. נשים הן המין החזק יותר - לא כי איננו חשות כאב, אלא כי אנחנו קמות ממנו. כי אנחנו נלחמות - לא רק על עצמנו, אלא גם עבור מי שלא יכול להילחם בעצמו. הפרס הזה מגיע ברגע קריטי. החטופים לא יכולים לחכות. כל יום שחולף הוא עוד יום של סבל בלתי נתפס. עם כל רגע שעובר, הכאב שלהן מעמיק, התקווה דועכת, וסיכויי ההישרדות שלהן פוחתים. אני קוראת לעולם לפעול. להחזיר אותם הביתה עכשיו. לא מחר. לא בשבוע הבא. עכשיו. אני מלאת תודה לנשיא טראמפ ולממשלו על חלקם בחילופי החטופים האחרונים, וסומכת על כך שימשיכו לפעול עד שאחרון החטופים יהיה חופשי.
פרס International Women of Courage הוא יותר מאות כבוד. הוא אחריות. הוא תזכורת לכך שאומץ הוא לא רק לעמוד איתן - אלא לעמוד יחד. להילחם עבור מי שלא יכול להילחם בעצמו. לבחור בצדק על פני שתיקה, בפעולה על פני פחד.
אני מבקשת להביע את תודתי העמוקה למשרד החוץ האמריקאי על מסירותו ליוזמה זו. במשך שנים, הפרס הזה מכיר בנשים יוצאות דופן, שמובילות שינוי, צדק וזכויות אדם - ומעצים את קולן. הסיפורים שלהן מזכירים לכולנו את ההשפעה האדירה של אומץ אחד. בכך שמדגישים את גבורתן, מחלקת המדינה תורמת תרומה אדירה להעצמת נשים. תודה על המשך המסורת החשובה הזו, על התמיכה במנהיגות האמיצות האלו, ועל הדאגה שהמאמצים שלהן לא יישארו בצל. שלא נפסיק להילחם עבור אלו שעדיין בחושך. שלא ניקח את חירותנו כמובן מאליה. ושנמשיך, כנשים, להוביל את הדרך - אל עבר צדק, אל עבר שלום, ואל עבר עולם שבו אף אחת לא נותרת מאחור".