בשבוע האחרון יצאו אלפי עזתים למחות ברחבי הרצועה נגד שלטונו של חמאס ובעד עצירת המלחמה. "חמאס החוצה", "רוצים לחיות", צעקו המפגינים, שמספר ימים לאחר מכן החלו להתקבל דיווחים עגומים על מה שעלה בגורלם.
דור שחר נולד בשם איימן אבו סובוח בפאתי חאן יונס שברצועת עזה, לפני 47 שנים. בגיל 12 ברח לישראל ופתח בחיים חדשים. למרות המראות מהימים האחרונים ברצועת עזה, ולמרות שהוא מעיד על עצמו שחש מאז ילדותו סלידה ממחבלי חמאס וכמיהה לפגוש ביהודים ולחיות לצידם, הוא טוען שברצועת עזה אין כמעט עוד אנשים כמותו. "אין שם תושבים - יש שם מחבלים. החלום שלי היה להיות רופא, ולימדו אותנו לרצוח יהודים", אמר דור בתוכנית "המוסדניק" ששודרה היום (ראשון) ב-103fm בהגשת אבנר אברהם.
"כשהיינו קטנים רצינו להיות גיבורים כמו עיאש, דף וסינוואר, הם היו דמויות כמו אחמד יאסין ויאסר ערפאת", פתח שחר. "סינוואר היה שכן שלי. יום אחד הלכתי עם אמא שלי לשוק לעשות קניות, וכשעברנו בין הבסטות, ראיתי ראש של איש מתגלגל כמו כדור. זו פעם ראשונה שאני רואה ראש של מישהו בלי גופה. הסתכלתי אחורה וראיתי את המחבל שכולנו מכירים - את יחיא סינוואר. זה שנרצח נחשב כמשתף פעולה עם ישראל".
"אני לא הבנתי כלום", הודה. "אמא שלי לא כיסתה את העיניים, אנשים הסתובבו סביב הגופה, קראו אללה אכבר, ירקו עליה והתחילו לבעוט בה. זה היה 'רגיל' כמו שאתה הולך לשתות קפה בבית קפה. זו לא פעם ראשונה שאני רואה דבר כזה. ראיתי גם אנשים שתלו אותם על עמודי חשמל, שהתחשמלו עד מוות. אני זוכר את הריח של הגופה. ראיתי גם אנשים שקשרו אותם למכוניות עם הרגליים".
"אמרו שהיהודים כופרים, שיש להם 3 רגליים ועין במצח", טען שחר. "לימדו אותנו שהיהודים הם רוצחים ילדים, נשים וגברים. אפילו אם אתה רוצה לתקן, לא ייתנו לך". הוא סיפר על מפגש עם חיילי צה"ל בתוך הרצועה בילדותו: "הם הביאו לנו סוכריות. לקחתי את העטיפה הביתה וביקשתי מאבא שלי שיקנה סוכרייה כזו. הוא שאל אותי מאיפה זה? עניתי מהיהודים. אבא שלי צעק עליי שלא אקח שום דבר מהיהודים, כי הם יכולים לשים רעל בסוכריה. הבגדים שלנו, הצעצועים שלנו, הטלוויזיה שלנו, הכל מהיהודים", אמר, "והמצווה שלנו היא לרצוח אותם".
בגיל 11, ביקר דור, אז איימן, בישראל לראשונה. "גנבתי כמה שקלים מהארנק של אמא, עליתי לאוטובוס עם סל ריק מפלסטיק של של פעם, ושמתי עליו מגבת כדי שיחשבו שאני מביא אוכל לאבא שלי, שעבד בישראל. הגעתי לראשון לציון, ופגשתי ב־06:30 בבוקר בזוג שעושה הליכה. שמחתי שהם כמוני. רק הסתכלתי, וחזרתי הביתה". בהמשך היום, גילה אביו על נסיעתו לראשון, והכה אותו.
"הביאו אותי לעבודה עם אבא שלי באתר בנייה בראשון לציון", תיאר דור את הרגע המכונן שנה אחרי, שגרם לו להישאר בישראל. "היינו מגיעים ביום ראשון וחוזרים הביתה בחמישי. כל ערב הייתי מחפש איך לברוח ממנו. בשלב מסוים מצאתי עבודה בשמירה, וברחתי מאתר הבנייה בו היה אבי. פעם אחת, הדיירים הגיעו לראות איך מתקדמת העבודה בשכונה של וילות. הגיע אליי דתי, שמנמן, נמוך ושאל 'איפה אבא שלך?'. עניתי שאין לי אבא. הוא נסע, וחזר אחרי חצי שעה עם מרק חם, אוכל, בגדים, משחקים, מערכת סטריאו וקלטת של אבי ביטר. זה נורא שימח אותי והתחברתי אליו. שבועיים לפני חג הפסח הוא נכנס לבית החדש, והוא היה מזמין אותי כל ערב לארוחת ערב בשישי. בפסח אותו איש דתי קנה לי בגדים, ואמר לי להתקלח ולהגיע אליו הביתה לארוחת החג".
"המלאך הזה, היום הוא אבי שלי, והוא עדיין גר בראשון לציון. הוא בא איתי לכל מקום, אנחנו מכירים כמעט 30 שנה", סיפר.
למרות דבריו הפסימיים של דור לגבי אזרחי הרצועה, ייתכן שדווקא אירועי הימים האחרונים יפתיעו את אזרחי ישראל הנוטים להאמין לתיאורו, במיוחד אחרי הטלטלה המתמשכת של אירועי 7 באוקטובר. בהפגנות ברצועה השבוע, אמר אחד מתושבי בית-לאהיא באחד התיעודים: "המסר של תושבי בית-לאהיא הוא שאנחנו לא רוצים שלטון ברזל ואש, אלא של שלום. אנחנו נחליט מי ישלוט פה ואנחנו חיים בתנאים שאף בן-אדם לא יכול לסבול. על כולם לעמוד ביחד כנגד כל גורם חיצוני שיפגע בגורל של עם זה וירצה לגרש אותו. כן לשלום, לא לשלטון עריצות שמאיים על הגורל של העם הזה".