בואו נאמר את האמת שלא העזו לומר בגלוי: הרמטכ"ל אייל זמיר לא רצה משבר מול שר הביטחון ישראל כ"ץ - אך למרבה האירוניה, דווקא המשבר הזה הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לו ולצה"ל זה שנים. השבוע, כשזמיר הטיח אמת ישירה וכואבת בפני הדרג המדיני, הוא הזכיר את אחד הכללים החשובים ביותר בניהול משברים: אם כבר נקלעת לסערה - אל תבזבז אותה. הפוך אותה להזדמנות אסטרטגית נדירה, ועצב דרכה מציאות חדשה.
האירוע בין זמיר לכ"ץ היה רחוק מלהיות עוד מחלוקת שגרתית בין דרגים. מי שהקשיב היטב הבין מיד: זו דרמה מסוג אחר לגמרי, אירוע נדיר שבו הרמטכ"ל, כמעט בלי להתכוון, לקח את ההובלה התקשורתית והכתיב מחדש את כללי המשחק בין הצבא לפוליטיקאים.
הרמטכ"ל עשה את המתבקש: הגן על עמדת צה"ל, שמר על שרשרת הפיקוד והבהיר שפוליטיזציה של הצבא היא קו אדום. אך דווקא כאן התחילה המערכה המעניינת באמת - הזירה התקשורתית. ישראל כ"ץ, פוליטיקאי מיומן, ציפה לתגובה המוכרת: רמטכ"ל זהיר שמתנצל ומגמגם, עושה אחורה פנה-קדימה צעד. אלא שהפעם זמיר עשה בדיוק ההפך: הוא אמר את האמת הפיקודית והמקצועית, ללא פילטרים וללא היסוס.
כאן טמונה ההברקה הגדולה: זמיר לא עשה ספין, הוא בחר באותנטיות מלאה - הנשק העוצמתי ביותר בארסנל התקשורתי. בעידן של דיסאינפורמציה, מניפולציות וסיסמאות, אותנטיות היא הנשק הסודי והנדיר ביותר שיש, כלי כמעט נשכח. באופן מעניין, דווקא חוסר רצונו של זמיר במשבר הוא זה שהפך את המהלך לאפקטיבי כל כך.
משבר איננו רק אירוע שיש לנהל; לעיתים הוא כלי אסטרטגי שמנהיגים גדולים משתמשים בו לסימון גבולות. לעתים דרוש להם אומץ רב ליצור אותו. זמיר אמנם לא התכוון לכך מראש, אך תגובתו הישירה יצרה אפקט נדיר: הוא השתמש במשבר שנכפה עליו כדי להבהיר לפוליטיקאים, לתקשורת ולציבור - כאן עובר הגבול, והוכיח איך משבר תקשורתי הופך להזדמנות פז.
מנהלי המשברים הטובים בעולם מזהים את הרגע המדויק שבו משבר הופך להזדמנות אסטרטגית. זמיר, בין שהתכוון ובין שלא, תפס את "רגע הזהב" באופן מושלם. ברגע של בהירות תקשורתית נדירה, הוא חייב את כל הצדדים להתיישר לפי המסר שלו - לא מתוך כוח פוליטי, אלא בזכות אמת חדה וברורה. הוא שלט בשיח דווקא מפני שלא ניסה לשלוט בו באופן מלאכותי. זה שיעור יוצא דופן בניהול משברים, כזה שרמטכ"לים קודמים רק חלמו ללמוד בזמן אמת.
ישראל כ"ץ ניסה לערער את האיזון בין הדרג המדיני לצבאי. זמיר לא נתן לזה לקרות - ובצדק. במבחן התוצאה, הרמטכ"ל לא רק יצא מנצח, הוא יצר סטנדרט חדש לתקשורת ביטחונית-פוליטית בישראל: הדרג המדיני יחשוב פעמיים לפני שינסה לגרור שוב את הצבא לשדה הפוליטי.
רגע כזה זכור היטב גם מעברו של יצחק רבין כרמטכ"ל צעיר ב-1967, כשסירב להיגרר לפרובוקציות של שרים בכירים כמו יגאל אלון ומשה דיין שדרשו ממנו לפעול בניגוד להערכתו המקצועית ערב מלחמת ששת הימים. רבין, כמו זמיר, סימן אז גבולות מנהיגותיים חדשים בין הצבא לממשלה - ובסופו של דבר ההיסטוריה הצדיקה אותו.
זה בדיוק הרגע שבו מנהיג מחליט: לשתוק ולהפסיד או לדבר ולנצח הכול. זמיר בחר לדבר, וזהו רגע מנהיגותי שלא יישכח.
ברמה הארגונית, המהלך של זמיר לא הופנה רק כלפי שר הביטחון. הוא מבהיר גם לכלל הקצינים והחיילים שצה"ל אמנם כפוף לדרג המדיני כפי שצריך להיות, כמו כל צבא במדינה דמוקרטית, אך בפיקודו לא יתכופף הצבא לעולם בפני פוליטיזציה - מסר שחשיבותו עצומה למורל וללכידות שורותיו. במבט קדימה, המהלך של זמיר יהדהד הרבה אחרי שיישכחו פרטי המחלוקת של אתמול. מעכשיו, כל מנהיג ישראלי חייב לזכור: הגבול בין פוליטיקה לצבא סומן מחדש.
בשורה התחתונה, ראינו תצוגה נדירה של מנהיגות אותנטית. זמיר הוכיח שאפשר לנצח בקרבות התקשורת החשובים באמת - פשוט על ידי אמירת האמת בקול רם וברור. בעידן של מנהיגות מהוססת, נזכרנו באמת פשוטה וחזקה: לפעמים, הדרך היחידה לנצח היא להטיח את האמת בפני הכוח (Speaking truth to power). לא הרבה עושים זאת, כי הם מעדיפים את אזור הנוחות, חוששים מהמחירים, ובכך הופכים ממנהיגים ומפקדים לפקידים. זמיר בחר לעשות את הדבר הנכון - וזה כל ההבדל.
הכותב הוא מומחה לפוליטיקה בינלאומית, ניהול משברים, ממשל אסטרטגי ומבני כוח והשפעתם. לשעבר סמנכ"ל תקשורת, ממשל וקהילה ודובר התעשייה האווירית