כולנו מכירים את הספר הקלאסי "בעל זבוב" של ויליאם גולדינג, המתאר כיצד קבוצת ילדים שנקלעת לאי בודד מידרדרת במהירות לאלימות ולברבריות. אבל מה קורה כשזה מתרחש במציאות? סיפורם של ששת הנערים מטונגה מוכיח שהמציאות עולה על כל דמיון - והיא הרבה יותר אופטימית.
ביוני 1965, שישה נערים בגילאי 13 עד 19, שלמדו בפנימייה באי טונגאטאפו, החליטו שנמאס להם מבית הספר. הם "שאלו" סירת דיג מסורתית ותכננו לשוט לפיג'י, במרחק של כ-800 ק"מ, בחיפוש אחר חיים טובים יותר. אבל הים לא שיתף איתם פעולה. כבר בלילה הראשון העוגן של הסירה נקרע בסערה, והנערים נסחפו במשך שמונה ימים מייסרים ללא מים או מזון. "התפללנו, ידענו שרק אלוהים יכול להציל אותנו", סיפר לימים סיונה 'אולופונואה פאטואה, אז בן 18 והיום כומר בן 73.
בסופו של דבר, הסירה המרוסקת נשטפה לחופי האי הגעשי הנטוש 'אטה ('Ata). מנו טוטאו, אחד הנערים, קפץ ראשון למים. "ראיתי שכל האי מסתובב סביבי", הוא נזכר. "אבל זה לא היה האי - זה הייתי אני. הכל הסתחרר אחרי שמונה ימים של רעב וצמא". הם שתו מים לראשונה מגזע עץ רטוב שמצאו, והרגישו "כל כך חיים" רק מעצם העמידה על קרקע יציבה.
מקום מלחמה: חדר כושר, גיטרה ומדורה שלא כבתה לרגע
בניגוד לכאוס של "בעל זבוב", הנערים עשו הסכם: הם יחיו על האי בדיוק כמו שחונכו במשפחותיהם. "כולנו באנו ממשפחות קרובות ועניות, שבהן חולקים כל מה שיש", הסביר סיונה. הם עבדו בצוותים: שניים שמרו על המדורה (שלא כבתה במשך 15 חודשים רצופים!), שניים חיפשו מזון ושניים בישלו. הם בנו בקתה מעלי קוקוס, הקימו חדר כושר קטן מציוד שמצאו, ואפילו בנו כלי נגינה וגילפו בעץ כדי לשמור על המורל.
התפריט שלהם היה יצירתי: בהתחלה הם שתו דם של ציפורי ים ואכלו ביצים נאות. בהמשך, כשטיפסו לראש הרמה של האי, הם גילו אוצר: מצ'טה ישנה, סיר חרס ותרנגולות שהושארו על ידי כפר שננטש לפני שנים רבות.
ומה עם מריבות? גם לזה היה להם פתרון גאוני. "אם מישהו היה כועס ממש, הוא היה הולך לקצה האי, מסתכל על האוקיינוס ומנקה את הראש לכמה שעות עד שנרגע", סיפר סיונה. בלילות, הם היו יושבים סביב המדורה, פורקים תסכולים, מתנצלים ומתפללים.
עוד אנשים ששרדו על אי בודד
האדם שחי באי בודד 32 שנה ואולץ לעזוב אותו - מת רגע אחרי שחזר לציוויליזציה
מדי הנזיר החדשים: חי בעירום על אי בודד 20 שנה
דמויות במים: המפגש שהדהים את רב החובל
בספטמבר 1966, אחרי 15 חודשים של בידוד, עברה במקום ספינת דיג בפיקודו של ההרפתקן האוסטרלי פיטר וורנר. הוא נדהם לראות שישה נערים שוחים לעברו, עירומים ובעלי שיער ארוך. "הם יצרו מיני-ציוויליזציה", אמר וורנר. "עבור אנשים כה צעירים, החוכמה שלהם הייתה מדהימה".
הסיפור המופלא הזה נשכח עם השנים, עד שההיסטוריון ההולנדי רוטגר ברגמן גילה אותו מחדש והפך אותו להוכחה המרכזית בספרו, ""המין האנושי: היסטוריה מלאת תקווה", שטוען כי בני האדם הם מטבעם משתפי פעולה ולא אנוכיים.
"חיכיתי 54 שנים שהסיפור הזה יתפרסם", אומר סיונה, שרואה בהישרדותם מסר לעולם של ימינו: "אם לכולנו הייתה הגישה של ששת הנערים מטונגה - לעזור אחד לשני ולא להיות חמדנים - כולנו היינו יכולים לשרוד את מה שקורה בעולם".