"זה מפץ": המקום שיכול לשנות דרמטית את השכונה הכי קשה בתל אביב

פעיל חברתי, אנשי סיירת עירונית, פרופ' למתמטיקה שעלה מאוקראינה וכלב קבליר קינג צ'ארלס ספנייל יושבים בבית קפה. אין בהם טיפת צחוק כשהם מכריזים כי מהנקודה הזאת, ברחוב ארלינגר, תצא הבשורה לשכונת נווה שאנן.

עד לפני שנים בודדות המבנה שימש תחנה למכירת סמים. עכשיו - קפה היפסטרי. "זוהר", קראו לו הבעלים, תום ויסמן ובנימין גרין. השניים הכירו בעסקים קודמים של תום, שמפעיל תחתיו את גרגר הזהב וקפה גרגר. בנימין עבד בקפה כבריסטה, ושמע אינספור פעמים על החלום של תום להקים קפה בשכונה. בתחילת המלחמה פוטר בנימין מעבודתו באולפן עברית. פתאום, בגיל 35, ההזדמנות הגיעה מעצמה.

אחרים בחרו לפניהם לשחק ים-יבשה על הקו המפריד בין השכונה לאזור לוינסקי-פלורנטין. כמה בתי קפה נפתחו ברחובות המבדילים ביניהן, צ'לנוב והעלייה. תום ובנימין החליטו ללכת על כל הקופה: קפה מסוגנן ראשון בצנטרום של נווה שאנן. השכונה בשלה, אמרו לעצמם, ואם לא - נשקה אותה עד שתבשיל.

השותפים לא התיימרו להשתלב בנוף. המקום התמלא בשולחנות עץ בהיר, שעליהם ספרים העוסקים בשילובי צבעים ורעיונות עיצוב גרפי, לצידם פחי DIY משקי פולי קפה ריקים. נורות פחם משתלשלות על חוטים שחורים, מעל מכונת קפה "לה מרזוקו" ושקיות נייר עם הוראות כתב יד לבריסטה. ראפ אלטרנטיבי ואינדי ברקע. מרכיבים שהפכו בשנים האחרונות לאהובים על פותחי בתי הקפה והמסעדות, עד לרמת הלצות בטיקטוק. דור ה-Z מחשיב אותם אופנת מיליניאלז. בשכונה שבה ההיצע הסתכם בחמארות, זאת קפיצה של יותר מדור אחד.

"אנחנו צוחקים על זה שיצא לנו יפה מדי בטעות", מודה גרין. "ידענו שאנחנו רוצים גראנג', עם עמדה מקרשי עץ. את הספרים חבר שעובד בסטימצקי והביא לנו, את במת העץ תום בנה לבד, את השטיח מצאנו. מכיוון שהשכונה לא נעימה, צריך שיהיה מקום מפלט".

השינוי כשלעצמו אופייני לשכונה המתחדשת. בתי הבושת נאטמו בחלונות סגורים, חצי מהם נסגרו - מיותר מ-30 ירד המספר לכ-15. מחירי הדירות עלו בחדות, עם הדיירים החדשים. תחילה, היתה מיועדת למשפרי דיור מרחיקי לכת, המוכנים להתפשר משמעותית על סביבת המגורים. היום המעבר מתחיל לזלוג לכיוון המיינסטרים. הקפה, מקווים בשכונה, יהיה השלב הבא, לצד בניית קמפוס של להקת בת שבע לא רחוק ממנו.

"אני מדמיין את השכונה עוד עשור או שניים כמו פלורנטין או שפירא, שסבבה לגור בה. נסתכל אחורה, ונדע שהובלנו את זה", מקווה גרין. אם מטשטשים את המבט, אפשר לשכוח לרגע מהסביבה ולראות את החזון. מיקוד חזרה ומבט בחלון מחזיר למציאות - בצידה השני של המדרכה דר רחוב מצית משאף סמים בחצי-היחבא, לשם הנימוס, למרגלות שלט עירייה המכריז על אירוע חגיגי מתקרב. למרות זאת, בינתיים הבעלים לא נתקלו בבעיות.

"אנטי קליימקס", הוא מגדיר את ההתרעות שטרם התממשו. "היו חששות שיכול להיות לא נעים עם הומלסים ונרקומנים. כשפתחנו, נתנו לי מספרים של כל מי שאפשר להתקשר אליו - ולא הייתי צריך. באו פעמיים, אמרתי להם סליחה, זה רק למי שקונה קפה. אין הרבה דרמות", הוא מברך.

בשולחנות החיצוניים, תחת שמש חורפית, מתנהלת שיחה ערה על מצב השכונה. הצדדים: מוטי כ"ץ, מהפעילים הבולטים לשינוייה, דניאל מנובלה, הסייר הקהילתי מטעם העירייה, וחברו לסיירת. מבחינתו של כ"ץ, המתגורר בבניין ממול, בית הקפה הוא לא פחות מ"מפץ".

"זה גיים צ'יינג'ר", הוא מבהיר. "שנים חיכינו לדבר כזה. עוגן חיובי שיגרש את החושך. זה המפץ הקטן, ותכף יגיע גם מפץ גדול - בעוד חודש וחצי מתחילים לבנות כאן את מבנה להקת בת שבע, בניין בסדר גודל של הבימה והקאמרי שיביא לכאן אלפי אנשים. 2,000 תושבים נכנסו לאזור הקשה, בין הר ציון לחרש ללבנדה. עוד 1,000 ייכנסו לפרויקטים שנבנים עד סוף השנה. בליץ של התחלות בנייה".

ואכן, בסיבוב בשכונה לא קל למצוא כמה בניינים רצופים ללא פועלים שעובדים במרץ. המגמה באה לידי ביטוי במחירי הדיור המאמירים. לפי נתוני מדלן שהועברו לוואלה, המחיר הממוצע למטר הכפיל את עצמו בתוך פחות מעשר שנים. ב-2015 היה כ-20 אלף שקלים, ב-2020 - כ-35 אלף, ובשנה שעברה - כ-44 אלף.

מנכ"ל מדלן, טל קופל, תולה זאת בנהירת משקיעים. "נווה שאנן בתל אביב היא עדיין אחת השכונות המובילות ברמת הפשיעה, אך זה לא מרתיע את המשקיעים, שמאמינים יותר במיקום מאשר במצב חברתי", הוא מסביר. "התוצאה היא שלמרות מצבה הירוד, ואף שלא רבים היו מסכימים לגור בה כיום, מחירי הנדל"ן בשכונה הם בין היקרים בישראל".

לא צריך לבחון את הנתונים כדי לראות את השינוי שעוברת השכונה; מספיקות שתי עיניים. "אנחנו בתקופת הרנסנס. בית הקפה הוא חזון אחרית הימים, במקום הכי נמוך בתל אביב", מצהיר כ"ץ. עד עתה, הוא מסביר, "כל השכונה היתה נפגשת בגן החשמל, שם היה הקפה שלי. עכשיו אנשים מתקשרים אליי ואומרים אולי נפתח גם אנחנו קפה, או חומוסייה".

בשנתיים האחרונות כ"ץ הוא גם ממובילי עתירת תושבי השכונה שהוגשה לבג"ץ. בעתירה, דרשו התושבים מענה להיעדר אכיפה מצד המשטרה נגד הפשיעה בשכונה. בחודש מאי הורו השופטים למשרד לביטחון לאומי, למשטרה ולעירייה לעדכן על פעולותיהן בנושא.

לטענתו, העתירה עוררה את הגורמים, וזמן קצר לאחר הגשתה הוגברה האכיפה. עכשיו, לדבריו, בתי הבושת "כבר לא בפרהסיה כמו שהיו", אך התוצאה היא מעבר לזנות רחוב. הוא לא מסתפק בהאשמות, אלא הכין תוכנית מוסדרת לפתרון. "חלונות נווה שאנן 2028", קרא לה - "כמו ג'וליאני, שאימץ את תאוריית החלונות השבורים", הוא מתייחס לשיטת המאבק באלימות שיישם ראש העיר המיתולוגי של ניו יורק בשנות ה-80, "לפי התאוריה, אם חלון שבור בבניין לא יתוקן ויוזנח - במהרה האלימות והפשיעה יעלו, ויהיו עוד חלונות שבורים". את הפירוט הוא שומר לעצמו, בינתיים. עד שיוצג לבג"ץ.

לאורך השיחה מנובלה מהנהן בהסכמה. הוא הספיק להכיר כל פינה שבורה בשכונה. התפקיד שהוא ממלא - האחראי על הקשר עם התושבים - נוצר לפני שנתיים, עם כניסתו. "הייתי צריך להמציא אותו, ואני רוצה שיהיה הרבה יותר גדול. אני רוצה להיות מסוגל להתחייב לדברים שיקרו מול הגופים השונים, מפינוי אשפה ועד תפיסת נרקומנים".

פניות התושבים זורמות אליו באופן בלתי פוסק. "דרי רחוב שמטרידים, הריסת אתר סמים או בית נטוש", הוא מפרט. "המשטרה בכוח אדם מצומצם, ונעזרים בנו, לצערי בחוסר סמכויות. יש חוסר אמון במשטרה. עד שתתקשר ותביא ניידת ייקח זמן, אנחנו מקבלים הרבה יותר פניות משקיבלנו בעבר. תושבים מעדיפים לפתוח אצלנו קריאה כי יודעים שזה יטופל יותר מהר".

מנובלה נולד והתחנך בדרום תל אביב, בקירבה למקום שבו הוא מבלה את ימי העבודה כעת. היום הוא גר ביישוב אזור. "רציתי לגדל שם את הילדים, אבל החלום שלי זה בית פה בשכונה. עד שאשתי תסכים ואגיע לשלב הזה, כבר יהיה יקר מדי", הוא צוחק.

במשטרה לא מכחישים כי כוח האדם לטיפול בפשיעה חסר. הטענות מוכרות: תנאי העבודה של שוטר, בטח בשכונה, לא מזהירים. ובכל זאת, הם מדגישים כי נעשים מאמצים להביא לשינוי. ובחלק מהמקרים גם מצליחים. לא במקרה, הרחוב בו בחרו בעלי בית הקפה להתמקם הוא הגאווה הגדולה ביותר במאבק בפשיעה.

המשטרה פעלה בשיטות מגוונות לטיפול בבתי הבושת, תחנות הסמים וה"חמארות". לא רק סגירה בצו בית משפט או דוחות למפעילים, גם אזהרות לבעלי הנכסים, שלעתים התרחקו והתעלמו מהנעשה בין כותליו. התוצאה מרשימה. ב-2022 נפתחו כ-1,500 תיקי חקירה רק ברחוב ארלינגר. ב-2023 המספר הצטמצם לכ-450, ובשנה שעברה לכ-50 בלבד.

ואולם, התמונה הרחבה עדיין עגומה. בשנים האחרונות לא חל שינוי בנתוני הפשיעה בשכונה, שאף עלו בשנה שעברה. מפקד תחנת שר"ת, משה אביטל, מצביע על שני גורמים מרכזיים לכך: אלימות בתוך הקהילה האריתריאית, בין מתנגדי ותומכי משטר, ומורכבות המאבק בעסקי הסמים. הראשונה נרגעה מתחילת השנה, מול השנייה טרם נמצאה דרך פעולה יעילה. "הורדנו את מספר החמארות מכמעט 100 ל-13, אבל רואים עלייה במספר תחנות הסמים. כל אחת עושה מאות אלפי שקלים בחודש, והענישה לא מרתיעה. הרווח מול הענישה מונע ירידה בפשיעה", הוא אומר. "לנרקומן יש בשכונה את המקום הכי טוב בעולם - תחנות סמים, בתי מחסה, בתי תמחוי".

לאביטל יש טענות גם למדינה, ולקהילה עצמה. "התחנה עושה נסים ונפלאות, והנתונים שלנו מצוינים. יש אפס אחוז התנדבות מהקהילה, אפס תרומה. הדבר היחיד שאני מקבל זה קיתונות של תלונות וביקורת משתלחת. העלו נתונים שקריים והזויים בפני בג"ץ", הוא מאשים, אך מסתייג: "אני לא נגדם. בסוף, אני רוצה שיהיו שותפים שלנו".

"מבחינת בתי בושת, סגרנו ונתנו אלפי דוחות, נשארו רק נשים ברחוב, וזה כבר טיפול של הרווחה. המדינה לא אטרקטיבית בהוצאת אישה מזנות. היא מרוויחה המון כסף, ואם היא יוצאת מהמעגל כל מה שהיא מקבלת הוא תלושי מזון", הוא טוען. אביטל תולה חלק מהתקוות לשינוי בבית הקפה. "ככל שיותר עסקים כאלה ייפתחו, זה ישדר יותר נורמליות. אני רוצה שיעשו כמה שיותר אירועי תרבות, ומוכן לסייע בזה".

במסגרת התהליך שעוברת השכונה, אביטל מזהה מעבר נרחב של תושבים זרים, פליטים ומהגרי עבודה. "עד לפני שנתיים וחצי היו כ-30 אלף. היית רואה מרבצים של אריתריאים בכמויות אסטרונומיות. בשנה וחצי האחרונות יש עזיבה גדולה מאוד. אלפים עזבו לקנדה, בעיקר משפחות, וחלק את תל אביב עצמה. הרבה מאוד חמארות נפתחו באזור ראשון לציון, ראש העין, פתח תקווה. חלקם, משפרי דיור, עזבו לשכונת אחרות בדרום תל אביב, כמו שפירא, ושם יש עכשיו בעיית נוער זר. השכבה הפחות חזקה נשארה, אלה שלא רוצים לעבוד ומסיימים את היום באלכוהול ושתייה, מחפשים טרף".

ההתפתחות המואצת מסמנת את הדרך החוצה לתושבים הוותיקים. במקום אלה המתקשים לעמוד במחירי הדיור העולים, נכנסים זוגות צעירים ואוכלוסיות חזקות יותר. לתהליך יש שם: ג'נטריפיקציה.

"ג'נטריפיקציה זה לא דבר אחד, זו דינמיקה אורבנית שמתחדשת ומשנה את פניה בהתאם לנסיבות ושינוי אוכלוסייה", מסביר ד"ר חן משגב, יו"ר עמותת "במקום - תכנון וזכויות אדם", המלמד באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה הפתוחה. "השלב הראשון הוא שתושבים ותיקים מזרחים ממעמד נמוך עוזבים את נווה שאנן, אבל גם ג'נטריפיקטורים לשעבר - אנשים שהגיעו בגל מהגרי העבודה החל משנות ה-90, ואחר כך פליטים. אלה שנדחקו לגור בשכונה בעצמם, כשהאוטובוסים שלקחו אותם אחרי המעבר ממצרים הורידו אותם בגינת לוינסקי, ועכשיו נדחקים החוצה ממנה".

"הטובים והרעים הם לא האנשים עצמם, לא אלה שבאו לגור ולא אלה שנדחקו", הוא מבהיר. "השאלה היא מערכתית: האם העירייה, שיש לה כוח, מגינה על אוכלוסיות שנדחקות? לא רק שהיא לא מגינה, היא מעודדת את ההזנחה ולא מטפלת במפגעים. הם בתפקיד שלהם. בשכונה היתה הזנחה קיצונית והפקרה, היא הפכה להיות החצר האחורית של העיר. זו מדיניות שכיוונה לג'נטריפיקציה, שנתנה לעירייה תירוץ לעשות מסחור של הקרקעות ולתת ליזמים. מי מרוויח מזה? בעלי ההון - וגם העירייה, שמישהו אחר מטפל לה בבעיות".

השינוי שעובר על השכונה, הוא אומר, מגיע בעקבות דרישות התושבים החדשים. "האוכלוסייה החדשה, שמגיעה ממעמד בינוני-נמוך, לא רוצה לראות נרקומנים מתחת לבית. רוצים בית קפה וגינות כלבים. יש להם יותר כוח, והם גורמים לעירייה לטפל במפגעים".

בדומה למקומות אחרים ולמקרים קודמים, השלב הבא יהיה חזרת התהליך בשכונות שאליהן יעברו התושבים החלשים. "הם יידחקו לשכונות בתל אביב ויפו שמוזנחות עוד יותר. אפילו שפירא כבר לא, אבל התקווה, הארגזים ויפו ד' כן. תמיד תהיה אחת ירודה יותר. ואם לא - לערים אחרות, כמו בת ים ורמלה".

מכאן, משגב משרטט שני תרחישים הלאה. "הראשון יהיה ניצחון של ההון. השכונה תעבור תהליך של התחדשות עירונית, וכלל האוכלוסיות החלשות יידחקו ממנה. זה ידרוש מהלכים מצד הממסד, למשל סילוק של התחנה המרכזית החדשה. כל עוד היא שם, שום דבר טוב לא יקרה בשכונה. בתרחיש השני, מחירי הדיור יירדו, למשל במשבר כלכלי, והבום ייעצר בבת אחת. אף אחד לא יקנה את הדירות, ושוב יכולה להיות הזנחה. עד היום, בכל פעם שחלק בעיר עבר תהליך כזה, דחקו את המפגעים 200 מטרים הצידה: בשנות ה-90 זה היה בגן החשמל, ועכשיו באזור רחוב השרון והתחנה הישנה. השאלה אם יידחק שוב, או שיפתרו את הבעיות ויתחילו לטפל בהן ברצינות".