שורד השבי טל שהם התראיין היום (שבת) בערוץ פוקס ניוז האמריקני, וסיפר פרטים על תקופת השבי שלו. טל ואשתו וילדיו הגיעו לקיבוץ בארי כדי לבלות את החג עם הוריה של אשתו והיו בבית כשהחלה המתקפה. לדבריו, הם נכנסו לממ"ד כשהחל הירי, אך המחבלים פתחו את החלון, וטל חשש שהם עלולים לזרוק רימון אם המשפחה לא תיכנע. "יצאתי והרמתי ידיים", סיפר. "אדם עם רצח בעיניים הוביל אותי לכביש ולרכב. ראיתי כ-40 מחבלים חמושים בכבדות. חלקם צילמו אותי בטלפונים שלהם. הייתי בהלם - היה גדוד שלם של מחבלי חמאס בתוך הקיבוץ שלנו, גופות של אנשים שהכרתי שנרצחו בשטח, והם צוחקים, בלי פחד".
ב-34 הימים הראשונים הוא הוחזק בבית של משפחה, לבד וכבול. הוא הורשה להתקלח מעת לעת, אך האוכל שלו היה מצומצם. "בשלושת הימים הראשונים היה לי פיתות. אחר כך הפסיקו לתת לי את זה", הוא אמר. "מלאי המזון הצטמצם. היו ימים שהייתי מקבל שלוש כפות אבוקדו ושלושה תמרים, או חצי תפוז". שהם סיפר שלא ידע אם משפחתו בחיים. "בחיים שלי לא חוויתי סבל כזה. הבידוד, להיות לבד עם מחשבות בלתי פוסקות - זה היה יותר גרוע אפילו מרעב קיצוני".
הוא סיפר: "הייתי צריך לקבל שהמשפחה שלי מתה. ישבתי על הרצפה ודמיינתי את עצמי בהלוויה שלהם. עמדתי מול קבר - אחד גדול לאשתי, ושניים קטן לילדים שלי - והספדתי כל אחד מהם. הודיתי להם על הזמן שהיה לנו. אמרתי להם להמשיך הלאה. זה היה הדבר הקשה ביותר שעשיתי במוחי בחיי".
ביום ה-34 לשבי, אביתר דוד וגיא גלבוע-דלאל הובאו לבית שהוחזק בו. הוא סיפר שהשובים מנעו מהם אוכל בזמן שאכלו בפניהם, שהם צרכו כ-300 קלוריות ביום, ושהדיבור נאסר. "לא יכולנו לזוז מהמיטות שלנו או לדבר. לחשנו הכל", אמר.
ביום ה-50 לשבי, קיבל טל אות חיים מאשתו - מכתב שבו נאמר לו שהיא והילדים הוחזקו כבני ערובה אך הם שוחררו. "קראתי את זה, הידיים שלי רעדו," אמר. "הדבר החשוב ביותר קרה - המשפחה שלי הייתה בטוחה. לא הייתי צריך להיות אבא ובעל שמגנים עליהם יותר. עכשיו, יכולתי להתמקד במלחמה שלי, זו שידעתי להילחם בה, זו להישרדות".
בסביבות יוני 2024 הועברו טל, גיא ואביתר באמבולנס ששימש את חמאס להעברת בני ערובה בדיסקרטיות למנהרה תת-קרקעית, שם פגשו בעומר ונקרט. היו במקום ארבעה מזרונים על הרצפה וחור באדמה לשירותים. החלל הואר על ידי נורה אחת. "לקח לי שבועות להפסיק להרגיש שהקירות נסגרים, להסתגל למחסור בחמצן", מספרת טל.
הם קיבלו רק 300 מיליליטר מים ביום, והם יכלו להשתמש בו כדי לשתות או לשטוף ידיים. עוד סיפר שוהם שהם הוכו, נוטרו על ידי מצלמות, ושמנעו מהם מזון ושינה באופן אקראי. השומרים היו חופרי מנהרות של חמאס. "הם לא הפסיקו לחפור מנהרות", אמר טל, "אפילו לא ליום אחד."
התנאים היו כל כך גרועים שגם הוא וגם אביתר פיתחו זיהומים קשים. רק כעבור חודשים הגיע רופא לראות אותם. "הרגל שלי הפכה כחולה, צהובה וסגולה עם דימום פנימי", הוא סיפר. "הם נתנו לכולנו מדללי דם, מחשש שנוכל לפתח קרישים כתוצאה מחוסר תנועה ממושך. בסופו של דבר, הם הבינו שהבעיה היא תת תזונה וסיפקו לנו תוספי ויטמינים למשך שבעה ימים. היה לזה טעם של מזון לכלבים, אבל זה שיפר באופן דרמטי את מצבנו".
הוא סיפר על התעללות קשה במיוחד מצד אחד השובים שלו. "הוא גרם לכמה מאיתנו לכרוע ברך כמו כלבים והכה אותנו", הוא אמר. "הוא היה נכנס וצרח שאנחנו יהודים מטונפים, הכה אותנו, ואז 10 דקות אחר כך, הוא היה מחייך ומביא אוכל".
על יום השחרור והפגישה עם משפחתו אמר: "זה היה חלום שהתגשם, אבל זה עדיין הרגיש כמו חלום", אומר טל. "לקח כמה ימים להבין לגמרי שזה אמיתי. היה קשה לקלוט. הרגשות הציפו אותי, כאילו אני מרחף מעל הכל".