בדיונים רבים במשפטו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, סניגורו עו"ד עמית חדד הפגין עצבנות יתרה, שלח הערות ארסיות לחלל האולם, התעמת לשם העימות, הרים קולו, עד שאפילו פעם או פעמיים הצליח להוציא משלוותה את ראשת ההרכב השלווה (יש שיאמרו שלווה מדי), השופטת רבקה פרידמן-פלדמן.
פעמים רבות הרקע היה החקירה הראשית המעייפת שהוא מנהל - אייטם, אייטם, עובר על רשימת 315 פריטים שמופיעים בכתב האישום, שמתארים את המתת בתיק 4000. "האם אתה רואה בדבר הזה היענות חריגה", שואל פעם אחר פעם חדד את נתניהו, והנ"ל משיב כתקליט שרוט: "היענות חריגה? עוינות חריגה"; "האתר הזה לא עניין אותי בכלל". אותן מילים, אותם טקסטים, אותן תשובות, אותם סלוגנים. בדיונים קודמים, כשהעירו לחדד על דרך החקירה, הגיב כאמור בעצבנות, לא פעם בחוצפה. בהערת סוגריים אציין פה שלדעתי השופטים לא צריכים להתערב בדרך שבה חדד רוצה לנהל את הגנתו, כל שהיו צריכים לעשות מזמן הוא מה שנזכרו לעשות רק לאחרונה, ובאיחור גדול - להגביל את משך החקירה הראשית (כמו גם את משך החקירה הנגדית ביחס המתאים). משעשו זאת, אין טעם ואין מקום להתערב במה שחדד עושה עם הזמן שלו. כל שנותר להם הוא להיות קשוחים עם הדד ליין. מכל מקום, אתמול חדד דווקא היה רגוע מאוד.
כשהשופט משה ברעם ביקש מחדד שוב למקד שאלותיו ולקבץ כמה פריטים בשאלה אחת, הפרקליט הבטיח בהכנעה שישתדל. אלא שנתניהו כנראה לא אהב את התשובה המנומסת והלא אופיינית ופצח במופע אימים, שכלל צרחות ודפיקות נמרצות על השולחן. הוא לא צעק על התביעה, וגם לא על התקשורת, כמו שהוא רגיל, אלא ממש על השופטים:" protest ן", צעק נתניהו בשפה שבה הוא נשמע הכי טוב, והוסיף בעברית: "שנים גררו אותי על טענת שוחד אנשים עמדו על הגשרים וצעקו: 'שוחד, הפרת אמונים', על זה לקחו את החיים שלי ושל משפחתי והעבירו אותנו בשערי הגיהינום".
ראיתי בחיי נאשמים רבים מתפרצים על שופטים; ההתפרצויות הללו תמיד נענו בנזיפה קולנית מצד השופטים, ולא פעם גם בהוצאה מהאולם כדי להירגע. לא במשפט נתניהו. כאן השופט ברעם ניסה, מהר מהר, לפייס את נתניהו. הוא הסביר לו שהם חלילה לא גורעים מזכויותיו, אלא מנסים לנהל את המשפט ביעילות. ראשת ההרכב, השופטת רבקה פרידמן פלדמן, ניסתה בכל זאת לבקש: "מר נתניהו, תוריד את הטון".
האינסטינקט של העיתונאים, וגם שלי, היה לכתוב, או לצייץ, ש"נתניהו איבד את קור רוחו". זאת כמובן טעות. המופע המטורלל של נתניהו בבית המשפט לא נובע מאובדן קור רוח, אלא פרי תכנון תקשורתי מוקפד, כפי שנתניהו יודע. הצרחות הללו הן המשך לסרטון המטורלל ששחרר שלשום על תפירת התיקים בקטארגייט, שהגיע בהמשך להופעה המופרעת האחרונה שלו בכנסת, ולאין סוף מופעים כאלה מאז 7 באוקטובר, לרבות סרטון 9 הדקות הידוע לשמצה, שבו דיבר בין השאר על החזית השמינית שקמה עליו מבית. אפשר להתייחס אליו כאל פרנואיד, רדוף, אבל עדיף להניח שמדובר בשיטת נתניהו מאז ומתמיד, שיטה שבעת האחרונה קיבלה חיזוק מהאיש הכי חזק בעולם - נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ.
נכון שנתניהו תוקף כבר שנים את כל מערכות שומרי הסף - לא בגלל אידיאולוגיה, אלא בשל האינטרסים האישיים שלו - אבל עכשיו ההתנהגות הזאת מקבלת חיבוק מממשל המעצמה הכי חזקה בעולם. בזכות החיבוק הזה, העכבות המילוליות של נתניהו מוסרות בזו אחר זו. פעם, למשל, לא השתמש במילה "דיפ-סטייט", אלא השאיר את השימוש בה לשופרות שלו ברדיו ובטלוויזיה. בנאומו האחרון בכנסת כבר דיבר על הדיפ-סטייט בליווי הבעות סלידה ושנאה. נתניהו עובר לדבר טראמפיסטית על מלא. טראמפ עוזר לנתניהו להשיל את הגרמים האחרונים של הממלכתיות שנותרו, אם נותרו, באישיותו הפוליטית.
זירת בית המשפט טובה עבור המשימה הזאת. הרווח של נתניהו כפול: ראשית, הוא משדר לשופטים מי בעל הבית, מי שולט במדינה הזאת, מי בקרוב ישלוט במערכת המשפט כולה, ומי ישלוט גם באולם הזה שבו הוא עומד לדין, כלומר בשופטיו. הרווח השני שלו מההשתלחויות הללו הוא הסחת הדעת מהעניין החשוב והכואב באמת - הכישלון הגדול ביותר של ראש ממשלה ישראלי אי פעם, כישלון שהביא לטבח הנורא ב-7 באוקטובר, ההפקרה של החטופים ש-59 מהם עדיין בעזה משיקולי הישרדות פוליטית; 24 מהם, שבחזקת חיים, נמקים, מורעבים, ועלולים למות כל יום בגללו; להסיח את הדעת מכך שמאז הפעימה האחרונה מלפני כמעט שלושה שבועות שום דבר לא קרה - לא תקפנו בעזה, נתנו לחמאס להתחמש, ומצד שני לא החזרנו לכאן את החטופים; להסיח את הדעת מהמציאות שבה מי שקובע איך תיגמר המלחמה הזאת הוא כנראה לא נתניהו, אלא טראמפ וויטקוף.
כאב באוזן ובלב לשמוע אתמול את הטקסטים שבהם נתניהו משתמש, כדי להמחיש את העוול שעשו לו רשויות אכיפת החוק. לרגע נראה כאילו גנב את הטקסטים האלה מהראיונות של השבים מעזה: "לקחו את החיים שלי ושל משפחתי", זעק, "העבירו אותנו את שערי הגיהנום". נתניהו קרוב מאוד אצל עצמו, משתף את כולנו בחוויית הטרגדיה האישית שלו; לעומת זאת, על החטופים הוא כבר מדבר באחוזים. יש לו את השטיק הקבוע הזה בראיונות ובהצהרות: "החזרנו כבר 70%, 75% מהחטופים", ואז מרים גבה עם מבט מחשב למעלה, ומוסיף: "אפילו יותר". נשבע שראיתי את השטיק הזה, בדיוק כך, כבר שלוש פעמים (פעמיים באנגלית, ופעם בעברית).
מי שבוודאי מביטים בעיניים כלות במשפט הזה, ומבינים את הנזק הבל יימחה שגרמה פסיקתם למדינת ישראל, הם 11 שופטי בג"ץ; אותם שופטים שלפני כמעט חמש שנים קבעו שנאשם בפלילים יכול להרכיב ממשלה. מה היו יכולים לעשות, תוהים משפטנים רבים, הדיון הזה התקיים כבר אחרי הבחירות. האם היו יכולים ללכת נגד דין הבוחר? לא ניכנס לדיון הזה עכשיו - שכן הוגשו עתירות גם לפני הבחירות, ונענו כי הן הוגשו מוקדם מדי - ולא ננתח שוב את השאלה אם משפטית היה אפשר להגיע לתוצאה אחרת (לדעתי כן). רק נחזור שוב על תוצאת הפסיקה - הפיכה משטרית שמאיימת להחריב את הדמוקרטיה הישראלית, מאבק נגד ה"דיפ-סטייט", השב"כ, צמרת הצבא וצמרת אגף החקירות; ניסיונות הדחה של התובעת הכללית של מדינת ישראל, ועזות פנים של נאשם אחד, שמרשה לעצמו לצרוח על שלושת שופטיו ובפועל להבהיר להם מי הבוס במדינה, ומי הבוס באולם בית המשפט.