עומר ונקרט ששרד 505 ימים בשבי ברצועת עזה סיפר הערב (שלישי) לחדשות 12 על הסיוט שעבר בשבי, איך העביר 197 ימים לבד ועל הטקס שארגנו בחמאס לקראת שחרורו. ב-50 הימים הראשונים עומר שהה עם ליאם אור וארבעה תאילנדים. "אני וליאם התכסנו בניילון עד היום ה-50 בערך".
"לא משנה כמה ימים שנכנסים לך ארבעה אנשים עם נשק לחדר עם אוכל, ויושבים מולך עם נשק, לראות שאתה אוכל, ועדיין: 'בוקר טוב, מה שלומכם? איך ישנתם?'. אני אמרתי שאני לא מוכן להשפלה הזו, לא הייתי מוכן להיות מושפל".
לאחר 53 ימים ליאם שוחרר במסגרת העסקה הראשונה: "ליאם היה נקודת האור שלי", סיפר עומר. הוא הועבר לחדר קטן, מטר על מטר, בתוכו חפרו לו המחבלים בור לעשיית צרכים. "לא הבנתי ממש למה חופרים בור, בהתחלה אמרתי 'מה, זה בשבילי?'. הם צחקו ואני הייתי בטוח שזהו, קוברים אותי מתחת לאדמה".
ביום הולדתו בשבי עומר חטף מכות מהמחבלים, "זו הייתה מתנת יום ההולדת שלי", אמר בגיחוך. "נפתחה הדלת והמחבל העיר אותי באמוק מוחלט ואגרסיות מטורפות. הוא השפיל אותי, הכה אותי, הגיע עם מוט ברזל. התפרקתי לגמרי והחלטתי לברך את עצמי ליום ההולדת דווקא ברגע הזה. אמרתי, 'אוקיי, זה הדבר הכי נמוך שחוויתי בחיים שלי', אבל אמרתי, זה הרגע שאני רוצה לברך את עצמי".
לאחר 200 ימים שעומר מוחזק לבדו מצטרפים אליו שלושה חטופים נוספים: טל שוהם, אביתר דוד, וגיא גלבוע-דלאל. "פתאום נפתחת הדלת בבהלה, טורקים את הדלת פנימה, ואז הם נכנסו, וגיא בנונשלנט, 'מה קורה אחי? אני גיא', כולו חמוד כזה, ישר עושה היכרות. ואז הסתכלתי עליהם, ומה שאני זוכר זה את התגובה הראשונה שלי שהייתה, 'יואו, אני לא מאמין שיש פה אנשים'".
"אני זוכר שממש הסתכלתי עליהם, 'אני חייב להגיד לכם משהו מוזר, אבל... אני צריך חיבוק, אני חייב מגע, אני חייב שמישהו ייגע בי'. ואז ישר הם אמרו 'מה, ברור', והתחבקנו. ואז קודם כל, לא הפסקתי לדבר איזה שלושה שבועות, באמת. זו תמיד הבדיחה שלנו, שלא הפסקתי לדבר שלושה שבועות".
"הם היו חשופים לתקשורת כמה חודשים, אז היה להם המון מידע להביא לי. ב-13 ביוני זו הפעם הראשונה שאני שמעתי את המספר 240 - 240 חטופים. פעם ראשונה ששמעתי כמה מחבלים נכנסו. על אילו מעשים נעשו שם באותו היום. אני עד היום לא מבין אותם, פעם ראשונה שנחשפתי אליהם".
עומר מתאר כיצד הרגיש ברגע שהודיעו לו שהוא משתחרר: ""זה היה מאוד קשה", סיפר כשהבין שגיא ואביתר יישארו מאחור. "אני לא יכול להפסיק לחשוב עליהם כי אני יודע מה קורה להם. אני לא חושב שאחים שלי זו מילה שמספיקה כדי לתאר את הקשר שלנו. יש לי צורך בהם כרגע".
"לדעת שאני פה, ושוב, אני חי את החופש שלי כרגע, אני חי את החיים שלי חזרה, אני בבית עכשיו. זה מטורף לגמרי. אבל אני יודע מה זה לראות בן אדם יוצא מהדלת, ולהבין שאתה נשאר. וכואב לי שהם חווים את זה עכשיו. אני לא מצליח ליישב את זה בתוכי. אין רגע שאני לא חושב עליהם, אין רגע שאני לא מקווה שהם באמת בסדר שם".
עומר סיפר על יום השחרור מהשבי: "פתאום הבמה מולך. ברגע שראיתי את הצלב האדום, זו הייתה ההקלה הכי גדולה שיש, אתה מבין שזהו, זה באמת קורה. התחיל הטקס הזה, כמו שהם מכנים את זה 'חפלה של חזרה לבית'. מסיבת חזרה הביתה, ככה הם מכנים את השיגעון הזה".
במהלך הטקס הוא ראה רכב אחד עם דלת פתוחה: "ואז אני אומר, 'זה גיא?', אני אומר לעצמי שזה לא הגיוני, זה לא גיא, זה לא גיא, זה לא גיא. ואז פתאום אני רואה את אביה מוריד את הראש עם חיוך קטן, עושה לי שלום. ואז באותו הרגע אני קולט שזה גיא. נפתחו לי העיניים וואו, וואו, וואו".
"הגבתי לזה מיד, בשוק מוחלט. למרות הרגע הקשה מאוד בשבילם, את החיוך הקטן הזה שהם שלחו לי לפני שאני חוזר הביתה, זה הדבר הכי מרגש שקרה לי בטקס הזה, יותר מלהיכנס לרכב של הצלב האדום, ויש עוד דבר אחד שהתעלה על זה... החיוך הקטן הזה באותו יום זה, החיבוק של אימא ואבא והחיבוק של רן ומיה".