עכשיו כשהאפיפיור חולה זה זמן נכון לדבר על מקומה של הדת בחיינו. תהליך החזרה והנטישה של הדתות הוא מורכב ומרתק. כל מאמין והסיפור שלו, ולכל כופרת לוגיקה משלה. הדת נמצאת איתנו וסביבנו עוד משחר ההיסטוריה. לפעמים עולה לפעמים פורחת אבל תמיד נמצאת בקרבת מקום. ההתעלמות ממנה גובה מחירים ההשתעבדות לה יקרה עוד יותר.
התמונה העולמית מעניינת. בארצות הברית של אמריקה פחות ופחות אנשים פוקדים את הכנסיות ובה בעת לפיתת הארגונים הדתיים את גרונה של וושינגטון הפוליטית חונקת מאד. הסיבות לעזיבת הדת רבות ובראשן הפוליטיזציה. כשהדתיים הקיצוניים תומכים בטראמפ ומצטיירים כארכי רפובליקאים אז המוני דמוקרטים מסיקים את המסקנות הפוליטיות והדתיות גם יחד. מה עוד שהדתיות במקומות רבים היא לא יותר משיטה צינית לשמר את עצמה והטבותיה, ממילא כל מי שמחפש את המסתורי והנשגב בקיום שלנו מוצא לו אפיקים אחרים לגמרי. ככל שהעולם יותר ציני יש המחפשים משמעות ונשגבות במקומות הסמויים מן העיןֿ. כמו שעזבנו את הטבע ועברנו למגורי קבע ועזבנו את הכפר ועברנו לעיר האפרורית. האנושות עזבה את הרוחני והקסום והתמכרה לשימור נוירוטי של מנהגים. בלי להבין תמיד את מובנם או מקורם.
לעומתם, בהיפוך כמעט מוחלט; ככל שהמדינה חלשה יותר, אכזרית ומנצלת את יחידיה וחולשותיהם האמונה ומוסדותיה הן מקלט לראשם של רבים. בסך הכל - אין הגיון באמונה בדיוק כמו שאין לוגיקה לכפירה. אלה הרגשות אישיות, הגדרות חברתיות והבניות תרבותיות שקשה מאד להימלט מהן. לכן האנשים האהובים עלי בפולמוסים התיאולוגיים הם אלה שטוענים במלא השכנוע ש"אני מאמין באמונה שלימה ש...אין אלוהים".
ואצלנו? הכל הפוך, כצפוי. ישראל היא אחת החברות במערב - וזאת כמובן בהנחה הדי מופרכת שאנחנו חלק מהמערב - שבה הדתיות נמצאת במגמת עליה מתמדת. הרבנים איומים, הרבנות מושחתת, התיאולוגיה מתנשאת ושופכת ומתירה את דמם של נקיים. אך ומקום לנדות את כל אלה הרחק מחיינו מתחולל ההיפך הגמור. דוכני התפילין, מנשקי המזוזות ודוחפי הפתקים מתרבים והולכים. רובה וציצית, אקדח, שביס והפרשת חלה היו לתעודת הזהות הביומטרית של היהודי הישראלי.
זה נראה שבכוחניות, כמו בעוד הרבה תחומים אחרים, היהדות והנצרות הצריחו מקומות ותפקידים. במשך מאות שנים הכנסייה הייתה שחקן פוליטי עוצמתי ביותר. עם גייסות שיצאו למסעות צלב פוליטו-דתיים, התערבו לצד מלכים, ערבבו חצרות, סכסכו ומשלו, שלטו במדינות והיו לגורם שחייבים להתחשב בו. באותן שנים ממש היהודים ויהדותם היו חסרי כל משמעות פוליטית. עקרים מבחינת ההשפעה ומסורסים מכל יכולת. מתוך הקיום הזה הפכו יהודים רבים להיות פעילי זכויות אדם ולוחמי שיוויון וחירות בכל מקום שהיו בו. גדולי המהפכנים שנאבקו למען שיוויון לכל, נגד כל הדרה, סימון ואפליה.
היום הכל שונה. יהדות ישראל ומרבית יהדות העולם המזדהה איתה באופן אוטומטי ומלא, הפכו להיות תרבות הכח המובילה בעולם המערבי. מכורה לעוצמה, נשק, נקם וכוחניות. וממילא דורסת ברגל קלגסית גסה כל ביטוי של חירויות וזכויות. ככל שיש יותר רבנים יש פחות דתיות. וככל שהממסד יותר חזק הרוח חלשה יותר. הפוליטיזציה של הדת גורמת לאהדה בקרב חצי מהציבור בלבד. ולעומת אלה ויתרה הכנסיה על כל סממן של כח גס ועוצמה גופנית. היא עברה תהליך היסטורי עמוק שהביא אותה אל הנצרות 2.0. דת של העדר כח. של השפעה באמצעות רוך ושיכנוע. כך לפחות במערב. והתוצאה: הנצרות היא היהדות החדשה והיהדות היא הנצרות הישנה. ובין אלה לאלה לא נותר אלא לשאת תפילה לשלומו ובריאותו של האפיפיור וקדיש לקראת מותן הקרוב של הרבנות הראשית וגרורותיה. "בעגלא ובזמן קריב ואימרו: אמן".
ככל שיש יותר רבנים יש פחות דתיות. וככל שהממסד יותר חזק הרוח חלשה יותר. הפוליטזציה של הדת גורמת לאהדה בקרב חצי מהציבור בלבד.