הדחת היועמ"שית תהיה קשה יותר משנתניהו ולוין חושבים. וזה עלול להתנקם בהם

כעיתונאי שמכסה את ניסיונות הרס הדמוקרטיה של שר המשפטים, יריב לוין, מאז הארבעה בינואר 2023, ההערכה שלי שגם המהלך האלים הזה, כמו הרוב המכריע של מהלכיו, ייכשל. כאזרח שחרד לדמוקרטיה שלו, אני חושב שהעלאת ההערכה הזאת על הכתב גובלת בחוסר אחריות שלי, שכן היא יכולה לתרום לאדישות ציבורית. כדאי לזכור כי מה שבלם את רוב הרפורמות ההרסניות בשנתיים האחרונות הוא לא רק בג"ץ, אלא גם היציאה המרשימה של אזרחי ישראל הציונים הדמוקרטים לרחובות. אם האזרחים המותשים והמדוכאים קוראים כאן, כמו במקומות אחרים, שהאקט האלים הזה ייחסם בסבירות גבוהה על ידי בג"ץ, הם עלולים חלילה להישאר בבית, וזה ממש לא הזמן להתנהגות פאסיבית. לוין, קרעי, רוטמן ושאר מפגעי הדמוקרטיה, מביטים בקנאה במה שמחוללים טראמפ ומאסק לדמוקרטיה האמריקאית והם רוצים גם. שקט יסייע להם מאד במשימה.

ואחרי הערת ההזהרה הזאת, הנה ההסבר מדוע הליך הדחתה של היועצת המשפטית לממשלה לא חוקי בעייני ומהן המשוכות שיעמדו בפני לוין בדרך להפיכת מוסד היועץ המשפטי לממשלה לסניף של בלפור פינת נתן אשל. נתחיל במקור החוקי לכל הסיפור הזה: מינוי ופיטורים של יועץ משפטי לממשלה לא מעוגנים בחוק, אלא בהחלטת ממשלה מלפני חצי יובל. ההחלטה אימצה את הדו"ח של ועדת שמגר משנת 2000. ועדת שמגר כונסה בעקבות פרשת מינוי לא ראוי לתפקיד היועץ (פרשת בר-און-חברון). גם אז ראש הממשלה היה בנימין נתניהו, גם אז הוא ניסה לפגוע במוסד בשל אינטרסים אישיים. אז, ב-97', זה היה כדי לסייע לאריה דרעי להימלט מאימת הדין; היום הוא עושה זאת, באמצעות שליח, כדי למלט את עצמו. הוועדה אז התייחסה גם לדרך המינוי הרצויה של היועץ, וגם לדרך פיטוריו.

העיסוק בפיטורי יועץ נבע דווקא מפרשה מוקדמת לעידן נתניהו - פרשת קו 300. אחד מרגעי השפל שרשמה אותה פרשה היה פיטוריו של היועץ המשפטי לממשלה אז, יצחק זמיר, שנלחם באומץ נגד טיוח הפרשה ונאלץ להתמודד חזיתית עם ממשלת האחדות של שמיר ופרס. פיטוריו היו הרבה פחות דרמטיים מהיום, שכן הוא כבר היה בתפקיד 8 שנים (לשם המחשה, כיום הקדנציה קצובה לשש שנים), ולאחר שהודיע כי בכוונתו לפרוש (ואז חזר בו).

בהחלטת הממשלה ההיא, שהתבססה על ועדת שמגר, נכתב כי הממשלה רשאית בהתייעצות עם הוועדה להפסיק את כהונתו של היועץ המשפטי לממשלה באחת מאלה:

• 1. קיימים חילוקי דעות מהותיים וממושכים בין הממשלה ובין היועץ המשפטי היוצרים מצב המונע שיתוף פעולה יעיל
• 2. היועץ המשפטי עשה מעשה שאינו הולם מעמדו
• 3. היועץ המשפטי אינו כשיר עוד לבצע את תפקידו
• 4. מתנהלת חקירה פלילית נגד היועץ או הוגש נגדו כתב אישום

את הצעת אי האמון של הממשלה ביועצת מבסס לוין על הסעיף הראשון. אין ספק כי באמת קיימים חילוקי דעות מהותיים וממושכים בין הממשלה ובין היועצת, אז בעצם מה אנחנו רוצים? לכאורה, ממשלת נתניהו מקיימת את מצוות ועדת שמגר.

האומנם? בואו לצורך הדיון נדמיין את המצב הבא: שרי הממשלה מצביעים על הצעה להתיר ממחר לאזרחים להיכנס לדירות שכניהם ולקחת מה שהם רוצים משם לעצמם, וגם על הדרך לפגוע פיזית ביושבים בבית; היועצת שנוכחת בישיבה מתריעה בפני שרי הממשלה שההצעה אינה חוקית, ושכמובן בכוונתה לא להגן עליה בבג"ץ. שבוע אחר כך מתרחש סיפור דומה, כשהממשלה מצביעה על כך שראש הממשלה והשרים יוכלו לצאת לחופשה משפחתית שנתית לקריביים, כשמימון נסיעתם ייעשה בכספי הקופה הקטנה במשרדם. היועצת מודיעה שההצעה אינה חוקית ולא תגן עליה, וכך היא עושה גם שבוע אחר כך, כשבישיבת הממשלה מציעים השרים לתת פטור לילדיהם משירות בצה"ל. לאחר שבמשך שנתיים מצטברים מאות אירועים כאלה, נמאס לשר המשפטים, והוא מבקש להדיח את היועצת בעילה של "חילוקי דעות מהותיים". ועכשיו נשאלת השאלה הפשוטה: האם העובדה שהיועצת המשפטית לממשלה תובעת מהממשלה לשמור על החוק יכולה להביא לפיטוריה?

המרחק בין המשל לנמשל אינו גדול. למעשה, "כתב האישום" שצירף לוין נגד בהרב מיארה מוכיח כי תכלס זה מה שעשתה. היא הגנה על המדינה מפני מעשים לא חוקיים שביקשה הממשלה לעשות. ברוב רובם של המקרים, קבע בג"ץ כי עמדתה מוצדקת. האם במצב כזה הגיוני שבג"ץ ייתן יד להדחתה? בזמן שהוא עצמו קבע ברוב המקרים שעמדותיה מוצדקות?

לוין כותב כי "היועצת סירבה להגן עמדת הממשלה הנוכחית בערכאות 14 פעמים בשנתיים הראשונות לכהונתה, לעומת שני מקרים בלבד בשש שנים שקדמו לכינון הממשלה הנוכחית". הנתון המבודד מקונטקסט הזה נכון כמובן. אלא שההסבר לנתון הזה לא קשור לאישיותה המרדנית של היועצת, אלא לעובדה הפשוטה שממשלת נתניהו-לוין, החליטה לרסק את יסודות המשטר הדמוקרטי של ישראל. אף ממשלה קודמת לא עשתה זאת. קצב ההתנגדויות של בהרב-מיארה הוא כקצב ההצעות של ההפיכה המשטרית: ריסוק עילת הסבירות, הפיכת הוועדה לבחירת שופטים לוועדה קואליציונית, הפיכת נציב שירות המדינה למינוי פוליטי, ריסוק הרשות השופטת באמצעות אי מינוי נשיא בית משפט עליון, ההחלטה לא להקים ועדת חקירה ממלכתית, ריסוק מוסד היועצים המשפטיים המקצועיים במשרדים הממשלתיים, הפיכת הרגולטורים במשרדים ממשלתיים לפעילים פוליטיים לכל דבר בעניין, הפיכת רשות השידור לזרוע פוליטית, וכך הלאה. זה לא ש"לא היה יועץ משפטי לממשלה פעיל כל כך נגד הממשלה", אלא שלא היתה ממשלה בישראל פעילה כל כך נגד שלטון החוק ונגד הדמוקרטיה.

עכשיו שימו לב לדוגמאות שמביא לוין בעצמו; למשל, "סירובה של היועצת להגן על תיקון חוק היסוד בנושא נבצרות ראש הממשלה". כזכור, בג"ץ בעצמו קיבל את העמדה העקרונית של היועצת כי תיקון חוק הנבצרות היה פרסונלי, ולכן קבע כי התיקון יחול רק בקדנציה הבאה. היועצת לא התנגדה עקרונית לדחיית התחולה, פשוט סברה כי הכנסת עשתה שימוש לא ראוי בסמכויותיה ולכן סברה שצריך לפסול את החוק כולו. הפער בין היועצת לבג"ץ בדיון היה מיקרוסקופי. "גם בנושא הקמת ועדת חקירה לאירועי טבח השבעה באוקטובר, סירבה היועצת להגן על עמדת הממשלה שלא להקים ועדה רק מכוח חוק ועדות חקירה", כתב לוין בהסבריו. אין יותר גול עצמי מהשימוש בדוגמה הזאת. היועצת סבורה כי הקמת ועדה מטעם לחקור את האסון הגדול ביותר לעם היהודי מאז השואה אינה החלטה סבירה.

זה התיק שלך, מר לוין? אחר כך הוא טוען לאכיפה בררנית כנגד פעילי המחאה נגד הרפורמה המשפטית. כמעט כל ההשוואות שניתנות לצורך הוכחת אכיפה מפלה (המחאה נגד ההתנתקות, וכו') ממילא לא קשורות לתקופת כהונתה, וממילא ברור לחלוטין כי ברוב המוחלט של המקרים שבהם המשטרה ביצעה אכיפה מגוחכת בשנתיים האחרונות היא נבעטה על ידי שופטי המעצרים, שקבעו כי המשטרה מעלה בתפקידה. כן, היועצת לא רצתה לשתף פעולה עם תהליך הפוליטיזציה שעבר על המשטרה; להפך, היא פעלה נגד התהליך הזה ובצדק.

כמובן, מעל הכול, עומד ניגוד העניינים שבו טבולה הצעת לוין. ראש הממשלה, הנאשם בפלילים, מנוע לכאורה מלעסוק בהדחת היועצת בשל היותה התובעת הכללית. אין באמת אדם שמאמין ששרי הממשלה מנתקים את הסיפור הזה מעצמם כשהם עוסקים בהדחת היועצת, הרי הרשעת נתניהו תביא לנפילת הממשלה כולה; הרי באין סוף מקרים הם בעצמם דיברו על "תפירת התיקים" נגד נתניהו, ועל כך שהיועצת היא שמונעת גישור בבית המשפט בין הפרקליטות להגנה. בן גביר למשל לא היסס לקשור באופן ישיר בין הבדיקות שנעשות נגדו והחקירות נגד לשכתו, לבין רצונו להדיח את היועמ"שית. ברור לחלוטין שתכלית הבאת יועץ מטעם היא להביא לביטול ההליך המשפטי נגד נתניהו. אין אזרח בישראל עם מעט שכל בקודקודו שלא מבין את זה.

כבר עמדתי כאן בשבועות האחרונים על הסיבוך הפרוצדורלי בהדחת היועצת. ראשית, המהלך חייב לעבור דרך ועדת האיתור שמינתה את היועצת. בראש ועדת האיתור עומד נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אשר גרוניס. בסבירות גבוה יתנגד לפיטורים. לצדו יושבת נציגת לשכת עורכי הדין, תמי אולמן שבסבירות גבוהה מאד תצטרף לעמדת גרוניס. בצד השני עומד נציג האקדמיה, פרופ' רון שפירא, המקורב מאד לנתניהו ולכן לא מן הנמנע שיתמוך בפיטורים. הכהונה של שני החברים הנוספים בוועדה פקעה. ועדת החוקה תבחר את נציג הכנסת, שבוודאי יתמוך בפיטורין, אבל הקאצ' הוא דווקא בנציג הממשלה - הקול החמישי והמכריע בוועדה. למרבה האבסורד, דווקא כאן נתניהו ולוין יתקשו למצוא שליח טוב. החלטת הממשלה שאימצה את דו"ח ועדת שמגר, קובעת כי נציג הממשלה יהיה או שר משפטים לשעבר, או יועץ משפטי לממשלה לשעבר. ברור שאף יועץ בדימוס לא יתמוך בפיטורים, אז עם מי נשארנו? כל השרים הם או מנועים או שלא יתמכו בנתניהו ולוין. היחיד שיכול לעשות זאת אולי הוא חיים רמון, שהודח מהתפקיד עקב הרשעתו בעבירת מין בזויה. אולי הוא יתן את הסעד הנדרש ללוין? מה יותר סמלי מזה.

כך או אחרת הממשלה כמובן לא מחויבת לקבל את העמדה של הוועדה, וכך או אחרת העניין יגיע בסופו של דבר להכרעת בג"ץ. לאור כל מה שכתוב לעיל, קשה להאמין שבג"ץ, גם בהרכבו השמרני היום, יתן יד לפיטורים מעין אלה, אבל כאמור, אסור לציבור לסמוך על כך. אסור שעייפות החומר תכניע אותו דווקא עכשיו, רגע לפני שהדמוקרטיה הישראלית תיהפך סופית לדמוקרטיית ורשה-בודפשט.