סופיה בונגרט אהבה ורדים אדומים. פעם אמרה למשפחתה: "אחרי שאמות תעשו לי קבר לבן ותביאו לי ורד אדום". היא רק השתחררה משירות צבאי, התחילה את חייה הבוגרים, בחורה שמחה ואופטימית. ב-7 באוקטובר נסעה עם חברה טובה לפסטיבל נובה, שם שתיהן נרצחו. מדי שבוע, אביה, ולדיסלב, הלך אליה לקבר הלבן והניח עליו ורדים אדומים. הוא נשא את הכאב בתוכו, הלך ונסגר, הלך ודעך. לפני עשרה ימים שם קץ לחייו. הוא היה בן 48 במותו.
כעת נותרו בדירתן שבכרמיאל אנה, אשתו, ואבלינה, בתם הקטנה. עשרה ימים אחרי המכה השנייה שנחתה עליה, אנה סיפרה על החיים היפים שהיו למשפחתה ועל הניסיון לקום ולהתחיל חדש לצד הכאב הגדול; ולדיסלב ואנה עלו לישראל מאוקראינה בשנת 2006 עם בתם סופיה בת הארבע. הם הגיעו לכרמיאל והחלו לבנות את חייהם בארץ החדשה. זוג הורים צעירים וילדה קטנה. כאן, בגליל, נולדה להם לפני 13 שנים בתם השנייה- אבלינה. משפחה קטנה, שמחה ומלוכדת. "החלום של ולדיסלב היה שתהיה לנו דירה משלנו, כדי שלבנות תהיה פינה משלהן, שיהיה להן משהו אחרי שכבר לא נהיה כאן", סיפרה אנה. הזוג הצעיר עבד קשה, חסך שקל לשקל וקנה דירה.
סופיה למדה במערכת החינוך בכרמיאל, בבית הספר אורט פסגות. "היא הייתה נערה שקטה ונעימת הליכות. תמיד כיבדה את סובביה והייתה חברותית מאוד", כתבה עליה עדי אלון, שהייתה המחנכת שלה בחטיבת הביניים. כשסיימה את לימודיה, התגייסה לצה"ל והייתה משקית ת"ש בעיר הבה"דים. בדצמבר 2022 סיימה את שירות החובה והשתחררה מצה"ל. בחורה צעירה שמסלול החיים הבוגרים רק נפתח בפניה. חברתה הקרובה, עוד משנות הילדות המוקדמת, הייתה לירז ניסן. הן בילו הרבה ביחד. לקראת סוף השבוע של שמחת תורה החליטו לנסוע למסיבה. הן התלבטו בין מסיבה בחוף הכנרת לבין פסטיבל נובה. "בסוף החליטו לנסוע לנובה והשיגו כרטיסים ממש בדקה התשעים", סיפרה אנה. אחרי ערב שמחת תורה, כל אחת עם משפחתה, קבעו סופיה ולירז להיפגש. בשלוש בבוקר סופיה יצאה מביתה ואספה בדרך את לירז, שהייתה עם משפחתה בעכו. בשש בבוקר הגיעו לנובה.
"סופיה הייתה ילדה בוגרת ואחראית ותמיד סמכתי עליה ולא נלחצתי. היא טיילה הרבה והדבר היחיד שממנו חששתי היה הסכנה שיש בכבישים. קבענו בינינו שאחרי נסיעה, כשהיא מגיעה למקום מסוים, היא תעדכן אותי. בשש בבוקר, כשהגיעו לנובה, היא כתבה לי- 'הגעתי'". סופיה ולירז נכנסו לאירוע וכעבור זמן קצר החל מטח הקסאמים הנורא. "מסביב אמרו לשכב על האדמה ולחכות שזה ייגמר. היא כל כך סמכה על הצבא", אמרה אנה. בשעה שמונה בבוקר סופיה ולירז החליטו לנסות להימלט משטח הפסטיבל והחלו לרוץ לכיוון בארי.
כשהגיעו קרוב לקיבוץ, אמרו להן שמסוכן, ושיסתובבו. יחד עם עוד 14 מבלים שנמלטו מהטבח הן נכנסו לתוך מיגונית. כמו בשאר המיגוניות בסביבה, שבהן התחבאו עשרות צעירים, גם מיגונית בארי הפכה למלכודת מוות. המחבלים ירו והשליכו רימונים פנימה. בסביבות השעה 9:00 לירז נפגעה, סופיה הייתה מתחתיה. התופת המשיכה וסמוך ל 11:30 היא החליטה לנסות ולהימלט. היא יצאה החוצה - ונורתה למוות.
"עד אותו יום הכל היה מצוין. הבנו שההחלטה לעלות לישראל הייתה החלטה טובה", אמרה אנה. אלא שבשבעה באוקטובר הכל קרס. "שמנו מסיכה והיינו עם הכאב, ולדיסלב לא שיתף אף אחד במה שעובר עליו", אמרה. מדי יום נסע לעבודתו ברפאל. לפני כן עבד באלביט. "ברפאל הוא עבד בייצור ואמרו שהוא עשה עבודה טובה", סיפרה אנה. מדי בוקר המשיך להגיע לעבודה, אחר הצהריים לשוב לביתו, ופעמיים בשבוע הלך לבית הקברות עם ורדים אדומים. "בעבודה הוא לא סיפר שבתו נרצחה. הוא לא רצה שיסתכלו עליו ושירחמו עליו. הוא לא רצה לקבל עזרה ונאכל מבפנים, אבל אף פעם לא חששתי שהוא עלול לעשות לעצמו משהו", אמרה אנה.
ביום שישי בצהריים, לפני 11 ימים, קבעו בני הזוג לנסוע לקרובי משפחה של ולדסילב. הדוד שאליו הוא היה קשור נפטר והם קבעו להגיע לניחום אבלים. אנה חזרה הביתה וכפי שקבעו, התקשרה מהמכונית. ולדיסלב לא ענה והיא חשבה שהוא נרדם. היא עלתה לדירה שלהם וכשפתחה את הדלת ראתה אותו והבינה מה קרה. הוא החליט לסיים את חייו ואת הסבל שנשא. מהתא המשפחתי הקטן והמאושר נותרו עכשיו אם ובת. "אני אקום ואתמודד. אני צריכה לפרנס את הבית", אמרה אנה.
אם אתם או אדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אנא פנו לעזרה מקצועית. ניתן לעשות זאת בדרכים הבאות: שיחה עם מוקד ער"ן בטלפון 1201 או באתר של העמותה, וכן באתר האינטרנט של סה"ר.