500 ימים עברו מאז אירועי ה-7 באוקטובר 2023, והצלקות והקושי שהותירו המתקפה האכזרית של ארגון הטרור חמאס ממשיכות ללוות את שורדי המסיבות ואת משפחותיהם. עבור רבים, מדובר במאבק יומיומי - לא רק מול הזיכרונות הקשים והטראומה, אלא גם מול מערכת בירוקרטית מסורבלת שמקשה על קבלת זכויותיהם הבסיסיות.
עומר לשם, צעיר בן 23 מירושלים וחלק מקהילת שבט הנובה היה במסיבה כשהפכה ב-7 באוקטובר לזירה עקובה מדם. "הגענו למסיבה בחצות, רקדנו ונהנינו עד הזריחה", הוא מספר. "בשעה 6:29 בבוקר, אחד החברים שלנו הבחין ביירוטים בשמיים, בתוך רגע הכול השתנה".
עומר וחבריו רצו להסתתר, אך מצאו עצמם נרדפים בידי מחבלים. "הבנו שאין ברירה אלא לברוח. התפצלנו ורצנו חזרה לכיוון המסיבה", הוא נזכר. "בסביבות 10:15 בבוקר ראינו את הבוזזים מעזה מגיעים. ברחנו דרך השטח לאזור בארי והצלחנו להגיע לכביש 232 - אבל הבנו שהוא בשליטת חמאס. הירי עלינו לא פסק. איבדנו שלושה גלגלים ברכב, אבל בסוף הצלחנו להגיע לקיבוץ סעד ונשארנו שם עד שקיבלנו אישור לצאת למרכז".
מאז אותו היום, החיים של עומר השתנו לחלוטין מאז. "הימים הראשונים היו מטורפים. הייתי כל הזמן טרוד במחשבות על האנשים שנרצחו ומה שראיתי שם. לא הצלחתי לישון. כל רעש קטן היה מקפיץ אותי, וכל הבזק של אור היה מחזיר אותי לאותו רגע של אימה".
לדבריו, אחת מההחלטות שהצילו אותו הייתה להתחיל טיפול פסיכולוגי מיד אחרי האירוע. "כבר באותו שבוע התחלתי ללכת לפסיכולוגית פרטית שילמתי לה אלפי שקלים על חשבוני הפרטי, רק לאחר מכן התחילו הטיפולים בחסות התמיכה של הגופים השונים של המדינה", הדגיש לשם. "כאשר כבר הלכתי לצעד הזה, הבנתי שאני צריך לוותר על הפסיכולוגית שלי כדי לקבל את העזרה של המדינה", הסביר.
"כדי שאמשיך להיות אצלה, הפסיכולוגית שלי צריכה להיכנס לתוכנית מסוימת של מרכזי חוסן ולהרוויח פחות כדי שתקבל את האישור להמשיך ולטפל בי ואני אזכה להחזרים. זה אבסורד, אבל היא עשתה את זה בשבילי. אני לא יודע איך הייתי ממשיך לחכות חודשים בתורים ולמצוא פסיכולוג אחר, היא עזרה לי מאוד לעבד את כל מה שעברתי, וזה היה קריטי לי להמשך ההתמודדות הבלתי נגמרת שלי, לצד ימי הקהילה של שבט הנובה שעוזרים מאוד".
גם היום, שנה וחצי אחרי עומר עדיין מרגיש את ההשלכות של הטראומה. "כל יום הוא מאבק" הוא אומר. "הטראומה שינתה אותי. כל רעש קטן, כל תנועה חדה, כל אור מסנוור - יכולים להתפרש אצלי כסכנה. אני נלחם בזה ומנסה ללמד את עצמי מחדש שאין איום בכל מקום. הכי קשה זה הזיכרונות מהיריות ומהמוות שהיו סביבי. לפעמים אני חוזר לשם במחשבות, רואה את אותם רגעים מול העיניים. זה רודף אותי. גם הקושי לישון והסיוטים בלילות הם חלק מהאתגר".
למרות הכול, עומר מנסה לחזור לדברים שאהב לפני האסון. אחד הרגעים הכי משמעותיים עבורו היה לחזור לרקוד. "חזרתי לרקוד בפורים האחרון. יצאתי עם חברים, וזה היה קשה. כל האורות, הצפיפות והרעש - הכול היה מאתגר. אבל הבנתי שזה חלק מהתהליך. זה היה לזמן קצר יחסית, אבל העיקר הוא שלא ויתרתי".
משפחות ה-7 באוקטובר: "לא רק שאיבדנו את יקירינו - גם את עצמנו"
עבור בני סולומון, אביה של הילי סולומון ז"ל שנרצחה במסיבת הנובה, הכאב עדיין טרי והמציאות הפכה למסע הישרדות יומיומי. "הילדים שלנו לא הלכו לקרב - הם הלכו לבלות, להיות ביחד, ולנשום רגע אוויר. הם לא חזרו". הוא מספר. "זה השאיר אותנו, מאות משפחות, ללא הבנה, ללא משאבים, וללא כוחות להתמודד עם הטראומה הזו".
הוא מתאר מציאות קשה שבה רבים מבני המשפחות השכולות אינם מסוגלים לשוב לעבודה. "אנשים פוטרו כי לא הצליחו להתמודד. חלקם לא יודעים איך להמשיך מכאן. חלק גדול מהמשפחות עדיין לא מסוגלות לעבוד - חלקן ניסו, אבל לא החזיקו מעמד. איבדנו לא רק את ילדינו, אלא גם את עצמנו - את היכולת לתפקד, את הכוחות, את הזיכרון, את הריכוז".
סולומון מצביע גם על המחסור החריף בטיפולים נפשיים כפי שהראה גם דוח מבקר המדינה על מערכת בריאות הנפש בישראל: "אנשים חיפשו פסיכולוגים ופסיכיאטרים דרך קופות החולים, אבל רובם לא מקבלים מטופלים חדשים. גם אלה שמנסים לפנות לטיפול פרטי נתקלים בחסמים - אם הם מבוטחים דרך קופה מסוימת, מטפלים פרטיים שמקבלים דרך אותה קופה אינם יכולים לטפל בהם מחוץ להסדר. וכך אותו אדם נשאר לבדו עם הבירוקרטיה הישראלית מתמודד עם השכול הקשה וצריך להילחם בתחנות רוח ולזה כבר אין כוח להרבה מאיתנו".
אושרי וחבריו ניסו לצאת משטח המסיבה, אך נתקלו בפקק האיום שבדיעבד הפך למלכודת מוות קטלנית עם מאות נרצחים. "אני זוכר שראינו רכבים רבים עומדים בפקק, אמרנו נחתוך בדרך שונה והצלחנו לעקוף את הפקק ולצאת משטח המסיבה. בגלל הטילים שנמשכו, עצרנו בשום מקום חיכינו אולי חצי שעה, עד שבאה סוואנה של המשטרה", נזכר כהן ברגע שבדיעבד הציל את חייו.
"בהתחלה חשבו שאנחנו מחבלים השוטרים יצאו עלינו עם נשקים שלופים, אך עד מהרה הם הבינו כי אנחנו ברחנו מהנובה. אחד השוטרים צרח עלינו: 'תעופו מפה יש כאן מחבלים והם בדרך אליכם. תעופו'. עלינו מהר לרכב והתחלנו לנסוע על "כביש הדמים". בדרך ראינו מלא אנשים שרועים על הרצפה, בדיעבד הבנתי שאני ראיתי גופות על הכביש. ראינו ארבעה טנדרים של המחבלים מאחורינו, הם התחילו לירות עלינו, נסענו במהירות כדי להתחמק מהם. הכדורים שרקו על ידנו, לא יודע איך יצאנו חיים משם. יש לי חברים שנלחמו עד השעה 4 בצהריים מול מחבלים. אני לא מבין איך אני פה והם לא. למה אני ברחתי ויוסף נחטף?".
כיום, הדבר היחיד שמחזיק אותו הוא התמיכה שהוא מקבל מעמותת "לב בטוח". "אני הולך שם לפסיכולוגית פעם בשבוע, עובדת סוציאלית מלווה אותי, והם עוזרים לי להתמודד. אבל זה לא מספיק - אני עדיין תקוע, בלי אופק ברור לגבי העתיד שלי. חזרתי לגור עם הההורים שלי אחרי חודשים שלא יצאתי מהבית ולא עשיתי כלום. לטיפולים אני מגיע בכוחות עצמי אף אחד לא מלווה אותי. המדינה בגדה בנו והיא בוגדת בנו שוב במשך שנה וחצי של מלחמה אתם לא יודעים איך לעזור תתחילו לעבוד עם גופים שכן יודעים. מדי פעם אני מתנדב בעמותת "עתיד" שאני והבני דודים שלי מתנדבים בה שהקימה בית חם ומשקם שיש בו עזרה לכל נפגעי ה-7 באוקטובר בייחוד לאלה של הנובה. מקווה שהמדינה תתאפס על עצמה ותתחיל להבין מה עובד ומה שובר אותנו לרסיסים".
"הסיוע האמיתי הגיע מהעם - לא מהממשלה"
לדבריו, דווקא האזרחים הם אלו שנרתמו לעזור: "העזרה האמיתית לא הגיעה מהממשלה, אלא מהעם. ארגונים פרטיים, מתנדבים, פורומים של אנשי עסקים - הם אלה שחיברו אותנו לצרכים הבסיסיים ביותר. סולומון מתאר את התחושה הקשה של משפחות רבות, שלא זכו אפילו לשיחת טלפון מנציגי הממשלה. "יש תחושה ששכחו אותנו לחלוטין. אפילו ברשימות הרשמיות, כשפרסמו נתונים על מספר החטופים, החיילים שנפלו ואפילו המחבלים שנהרגו - לא היה מספר של הנרצחים בטבח עצמו. פשוט מחקו אותנו".
לדבריו, המדינה לא עושה מספיק כדי לסייע גם לאחים ולאחיות השכולים שנשארו מאחור וללא תמיכה ."הם לא מקבלים כמעט שום עזרה נפשית, לא טיפולים פסיכולוגיים, לא תמיכה כלכלית. הם נמצאים בעומק הכאב בדיוק כמו ההורים, והם נאלצים להחזיק את המשפחה על הכתפיים שלהם - אבל אף אחד לא רואה אותם".
למרות הביקורת הרבה על המדינה, סולומון מציין לטובה את הביטוח הלאומי שנרתם לעזור למשפחות. "אני מודה שבחיים שלי לא הייתי בקשר עם הביטוח הלאומי, מעבר למה ששמעתי מאחרים. אבל כשהגענו אליהם, ראינו גוף שמוכן לחרוג מהחוקים כדי לסייע, למצוא פתרונות ולתת מענה למשפחות. הם הרחיבו את הזכאות לטיפולים נפשיים, מצאו פתרונות נקודתיים במצבי חירום, ועכשיו הם אפילו מפעילים פיילוט כדי לשמש כגוף מתכלל למשפחות השכולות". עם זאת, הוא מדגיש שהמאבק עוד רחוק מלהסתיים. "הסיוע הזה עדיין לא מספיק, והוא זמני. אנחנו צריכים שיפנימו - הכאב שלנו לא ייעלם תוך שנה או שנתיים. אנחנו צריכים ליווי אמיתי לטווח ארוך, כדי שנוכל לקום מחדש ולהמשיך לחיות".
אושרי כהן, בן 31 מאור יהודה, היה אחד מאלפי החוגגים במסיבת נובה, רגע לפני שהפסטיבל הפך לשדה קרב עקוב מדם. הוא שרד את מתקפת הטרור הקטלנית, אך מאז חייו אינם כפי שהיו. כהן, שמתמודד עם מחלת הפיברומיאלגיה מאז תאונת דרכים קשה שעבר בגיל 21, נמצא כעת במאבק יומיומי.
לצד זאת, הוא מתמודד עם האובדן של חברתו קארין ג'ורנו, שנרצחה בטבח הנורא בנובה עימה בילה בלילה האחרון לחייה, והוא גם חברו הטוב של החטוף בעזה, יוסף חיים אוחנה, שעדיין מוחזק בשבי החמאס שאיתו חגג במסיבת הנובה ושבוע שעבר התקבל אות חיים ממנו.
"בסביבות השעה 6 וחצי בבוקר פתאום התחילו הטילים", הוא משחזר. "בהתחלה אף אחד לא הבין מה קורה. חשבנו שזה יעבור, אבל אז התחילו להגיע דיווחים על יריות, מחבלים על הקרקע. אני הייתי קצת בהיי, לא לגמרי קלטתי את הסכנה".
"המדינה אינה ערוכה להתמודד עם משבר בריאות הנפש הנוכחי"
פרופ' איל פרוכטר, מנהל רפואי בעמותת קולקטיב עיקר ויו"ר המועצה הלאומית לטראומה, מציג תמונה מדאיגה של ההתמודדות עם פצועי הנפש של המלחמה המתמשכת. "אנחנו לא יודעים איך לתקוף את המחלה הזו", מסביר פרוכטר. "אין לנו תשובות מוכנות כי אין לנו מודל דומה. אנחנו לא במצב של פוסט-טראומה, אלא של טראומה מתמשכת. חלק מהמפונים עדיין לא חזרו לבתיהם, חיילים משוחררים מתקשים להשתלב חזרה במעגל החיים, והמערכת הרפואית אינה ערוכה להתמודד עם היקף וסוג האתגרים שאנו רואים כיום".
לדבריו, אחת הבעיות המרכזיות היא ההתמקדות הצרה בטיפול רפואי בלבד, במקום הסתכלות הוליסטית ורחבה יותר על תהליך השיקום. "אנחנו צריכים לטפל לא רק בתסמינים הנפשיים, אלא גם בסוגיות של חזרה לתעסוקה, השתלבות בקהילה ותמיכה משפחתית. אם לא נשנה את הגישה, אנו עלולים למצוא את עצמנו עם דור שלם שלא מצליח להשתקם והמדינה תצטרך לתת לו מענה. המדינה צריכה להקים רשות לאומית לפוסט-טראומה, שתאגד את כל המאמצים הללו, תבצע רגולציה ותתכלל את הפתרונות, במקום שכל גוף יפעל לבד, ללא סנכרון".
ברקע הדברים פרוכטר, מבקר גם את העמותות וארגונים רבים שמנסים לתת מענה לנפגעי הנפש של המלחמה, אך ללא תכנון כולל, מאמצים אלו עלולים להיות לא אפקטיביים. "יש אינפלציה של יוזמות כל אחד רוצה לעזור, אבל אין תיאום. אנחנו צריכים סדר וראייה מערכתית. אם לא נפעל עכשיו, בעוד שנים נראה דור שלם של אנשים שסובלים מפוסט-טראומה כרונית, שלא מצליחים להשתלב מחדש בחברה ונדרשת התערבות רבה יותר של הממשלה".