לניצחון המוחלט אין תמונה, בעוד לתבוסה המוחלטת יש לוויות רבות. אולי - וזה אולי מאד גדול - יש לנו הישגים בשדות הקרב. המוני עזתים הרוגים ומתים, וקילומטרים של הריסות וחורבות הם ללא ספק עדות ליכולת ההחרבה העצומה שהעם היהודי-הישראלי שיכלל עד כדי שלמות. אנחנו מהטובים בעולם בלהרוס. ובכל זאת לא ניצחנו כלל. וכל הנזק העצום הזה לא שווה כקליפת השום. כי מעולם ולעולם "אין המלך נושע ברב חיל גיבור לא ינצל ברב כח". בריונות היא לא גבורה ושפיכות דמים איננה ניצחון. עובדה.
מעטים נותרו אדישים בעת לווית הבלונים הכתומים. ובזמן שאנחנו קוברים ומבכים, המכונות שמנגד פועלות במלא הקיטור. ההתעמרות ברועי הבקעה והגדה נמשכת במלא עוזה. חיילים מבצעים טרנספר בשירות המתנחלים, הפלישות של הפרוגרומצ'יקים אל כפרי הפלסטינים לא חדלות, שמונה נעצרו להרף עין כי ירקו על כנסיות, ילדים צדיקים מציקים לכמרים ברחובות ירושלים ופרחחי גבעות מיידים עצים ואבנים על גננות ערביות שלא חטאו מעולם.
בתוך אוקיינוס הדרמות והטרגדיות בתוכו אנחנו טובעים, למי אכפת מעוד כמה גזענים בני דת משה, רבניהם הנבערים, כמרים נעלבים או כמה גננות מבוהלות? "הלוואי ואלה תהיינה הצרות שלנו" אמר לי מישהו שסיפרתי לו על המקרה. שטויות! אלה בדיוק הצרות שלנו. תורת הגזע מונחלת מלמעלה, נקלטת ומבוצעת מלמטה, והמדינה ומוסדותיה אדישים וערלי לב. כי גם הם הפכו לכאלה.
את התבוסה האמיתית נחלנו שם - בלבבות. משהו חדש, זר ומאיים, חדר אל בית החזה ושינה אותו מן היסוד. לחרדתי גיליתי גוש חדש בלב. תחושה שלא הייתה שם מעולם. הנערים האיומים האלה, בוגרי מערכת החינוך של הניאו ציונות דתית גדלו על ברכי תורת הגזע ולאורן של הלכות השנאה. הם אולפו והותנו לשנא כל ערבי באשר הוא. האתרים והספרות שלהם רווים בשאלות מיתממות על שנאה. את מי מותר לשנוא ואיך, מהי שנאה על פי ההלכה ולמה. התחושות האלה חלחלו גם אלי. השבוע הבנתי שלמדתי מן הימין לשנוא.
עד אוקטובר 2023 מעולם לא שנאתי אף אחד מיריבי. לא הייתה בליבי שנאה לאויבי. מאבקים, מריבות, פולמוסים וקטטות הם בעיני חלק בריא מתרבות המחלוקת. של עושר, גיוון וריבוי מבורכים וחיוניים. וגם במלחמות הבנתי את האינטרסים והמוטיבציות של הצד השני ורציתי תמיד לעשות שלום. כי שלום עדיין עושים אויבים. לא עוד. במשכן של שנים רבות הפכו השנאה, ההסתה, השיסוי והבוז למגדירים הפוליטיים של אדם אחד וכת מעריציו - בנימין נתניהו. הוא ובני ביתו הם חממת השנאה הישראלית. כל הצעירים הנבערים האלה על גבעות ישראל - כולם שלו. ממיאמי ועד חבל בנימין מפוזרים זרעיו הרעילים על פני האדמה. זה האדם העומד עדיין בראשנו. כולו זיוף אחד גדול. משערות ראשו ועד חדרי האבן של ליבו. ובהיותו דובר רהוט את שפת השנאות והרעלים חובה לדבר איתו בשפה היחידה שהוא מבין ולומר בפשטות ובבוטות - אני שונא את בנימין נתניהו. אני לא אוהב את ההרגשה הזו, היא מטרידה אותי ובכל זאת היא קיימת ומתרוצצת בקרבי.
בספר משלי מופיעים ברצף שני פסוקים הסותרים זה את זה: "אל תען כסיל כאיוולתו פן תשווה לו גם אתה", ובניגוד מוחלט "ענה כסיל כאיוולתו פן יהיה חכם בעיניו". במשך שנים סירבתי לענות לנתניהו בשפתו כדי לא להפוך לדומה ושווה לו. די, מספיק! אם זאת השפה היחידה שהוא מבין - אז אדרבא. שיבין שהוא לא כזה חכם. להיפך. הוא כסיל מרושע. וכך מתקשרים איתו. בדבר אחד אין לי ספק: כשנתניהו ילך - הלב יחלים וילמד שוב לאהוב את השלום ולשנא את השנאה.