"לא ישנתי בלילה מרוב התרגשות": אגם, שנחטפה ממוצב נחל עוז, שיתפה בריאיון ל"כאן רשת ב'" ברגעים המורכבים מהשבי, בתחושת חוסר הוודאות הממושכת ובמה שחיזק אותה לאורך התקופה. היא סיפרה כיצד האזנה לרדיו וריאיונות של משפחות החטופים העניקו לה כוח, על הרגע שבו נותרה לבדה לאחר שחרור חברתה לירי אלבג, ועל המפגש עם חפצים שהותיר צה"ל בשטח, שסיפקו עבורה "דרישת שלום מהבית". בין השאר חשפה אגם שבינואר קיבלו מפות שהשאיר צה"ל בשטח, וכן סידורי תפילה ועיתון מעריב. "דרך העיתון הבנו מה קרה ב-7 באוקטובר", סיפרה, "היה שם ריאיון עם גיורא איילנד, וגם קראנו שעידן עמדי נפצע". היא הדגישה כי חשוב לתחקר את האירועים במוצב נחל עוז: "מי שצריך לשלם - ישלם".
במהלך השבי, סיפרה אגם, היא ולירי אלבג, שהייתה איתה, מצאו נחמה מהאזנה לרדיו. "זה חיזק אותנו לדעת שמדברים עלינו ושנלחמים להחזיר אותנו. זה נתן לנו תחושת תקווה". אך כשחולצו שלומי זיו, אנדריי קוזלוב, אלמוג מאיר ג'אן ונועה ארגמני, השתנו התנאים: "אחרי החילוץ לקחו לנו את הרדיו. זה סגר לנו את האפשרות לשמוע מה קורה בחוץ".
אגם הדגישה כמה חשובה הייתה הידיעה שמשפחות החטופים ממשיכות להיאבק. "זה לא אשמתו של אף אחד שהוא נחטף. כששומעים שנלחמים עלינו, זה נותן כוח. אבל כששמענו אנשים שאומרים שאפשר לשלם מחיר כדי להחזיר אותנו - זה דווקא חיזק אותנו עוד יותר. זה כאילו מישהו אומר שהחיים שלנו לא שווים מספיק".
"רגעים של ייאוש - ואז דרישת שלום מהבית"
ככל שהזמן עבר, גברו תחושות הייאוש. "תמיד האמנתי שבסוף נצא, אבל חיכיתי להשתחרר לפני בר המצווה של אחי. כשזה לא קרה, זה היה רגע קשה במיוחד", הודתה.
בינואר 2024 חל שינוי: השובים העבירו לה וללירי חפצים שהותירו כוחות צה"ל בשטח - ביניהם מפות, סידורי תפילה ועיתון. "העיתון ענה על הרבה שאלות שהציקו לנו. לא ידענו מה קרה בדיוק ב־7 באוקטובר - איך לא זיהו את זה? זה הטריד אותנו מאוד. דרך העיתון גילינו שהיה ריאיון עם גיורא איילנד, שאמר שחזה את האירועים. גם עודכנו שעידן עמדי נפצע - זה היה כמו לקבל דרישת שלום מהבית".
"שעון פשוט שהחזיק אותנו מחוברות לזמן"
פריט נוסף שהחזיק אותן בשגרה היה שעון עם תאריך. "בהתחלה היינו עם רומי גונן, שהייתה צריכה אנטיביוטיקה. השובים נתנו לה שעון כדי לדעת מתי לקחת את התרופה - והוא נשאר אצלנו. השעון הפך לכלי המרכזי שלנו לשמור על תחושת זמן. בחודשיים האחרונים לקחו אותו, ואם לא ידענו מה התאריך - ניסינו לשאול".
על הימים האחרונים בשבי סיפרה אגם: "התחלנו לשמוע יריות באוויר ולא הבנו מה קורה. ב־24 בינואר קראו ללירי לצלם סרטון. לא ידעתי אם היא יוצאת הביתה. ברגע שהיא הלכה - נשארתי לבד. אחרי שנה וחצי אמרתי לעצמי: 'אני כאן לבד. יש הפסקת אש? אני בדרך הביתה?' הכול היה כל כך מבלבל. האמנתי, אבל לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר".
כשהבינה שהשחרור קרוב, התרגשותה גברה: "אמרתי לשובה שלי שאני 'האחרונה חביבה' - והוא הבין עברית. לא ישנתי כל הלילה מרוב התרגשות. פשוט לא האמנתי שעוד יומיים אני בבית".
"עשיתי מה שצריך - העיקר לצאת"
הרגעים לפני השחרור היו מתוחים. "הלבישו אותי בחיג'אב מעל למדים ולא הרשו לי לקחת שום דבר. לי וללירי היו מחברות עם ציורים וברכות ליום הולדת - לא נתנו לנו לקחת אותן. בבוקר השחרור עשו לי שעתיים של סיבובים וביקשו שאצטלם לסרטוני תודה. עשיתי כל מה שיכולתי, לא היה אכפת לי - העיקר לצאת משם".
על אירועי ה־7 באוקטובר במוצב נחל עוז אמרה אגם: "ישבנו עם מי שמתחקר את מה שקרה. הוא נחוש להוציא את האמת לאור. אני יודעת ושמעתי הרבה דברים - ויש גם דברים גרועים יותר. חשוב שהכול יתוחקר, לא רק בשבילי, אלא בשביל מי שנתן את חייו באותו היום. מי שצריך לשלם - ישלם".
לסיום, שלחה אגם מסר ברור: "אל תעצרו עד שהחטוף האחרון יחזור. גם החיים וגם החללים צריכים לחזור הביתה. כל משפחה צריכה לסגור את המעגל הזה".