אין, ואולי אף פעם לא הייתה, ישראל אחת. החברה קרועה לגזריה ואין שום דרך לאחות בינהם. הטינה והשנאה, הבוז והזדון של השיח הציבורי הם רק התכסית. תוצאה של חינוך והסתה, שטיפת מח, בורות וחוסר יכולת בסיסית לדיאלוג וקשב. לו הייתי נקלע לאי בודד בים של עזה או למנהרה אפלה מתחת לאדמתה, עם שלמה קרעי, מאי גולן או בצלאל סמוטריץ' ודומיהם. ספק אם הייתי מחליף איתם מילה. אין ביני ובינם ולא כלום. המוטיבציה היחידה להצילם הייתה כי הם בני אדם, כמו שאר בני האדם. לא כי הם יהודים, או כי יש לי איזה רגש של אחריות או סולידריות שבטית כלפי מי מהם. מתחת למעטפת הגועל מהם והאישיות המוגבלת שלהם ושל כמותם משתרעים מעמקים של מחלוקות. שתי תפיסות עולם מתנגשות שמלחמת חורמה חייבת להיות נטושה בינהן. וזו הדילמה: מי קודם למי הפרט או הכלל. הימין האידאולוגי מאמין בחוט המשולש של ארץ אחת, עם אחד מנהיג אחד. והשמאל אמור להציג חלופה הפוכה: ארץ אחת, שני עמים והמוני יחידים שכל אחד מהם - כך על פי נביא הימין זאב ז'בוטינסקי - הוא מלך.
ז'בוטינסקי בעצם לא קיבל את הרגע האזרחי שלו בסצנה הישראלית. המון שנים שלטה בכיפה התורה הסוציאליסטית על כל שלוחותיה. שלטון מוזר שאימץ את התפיסות הכלכליות של השמאל העולמי ואת הבריונות המיליטריסטית הימנית של ז'בוטינסקי עצמו. וכשאלה - הסוציאליסטים - הוחלפו ב 1977 עלתה לשלטון התורה הדתית עצמה. בהרף העין הזה מעולם לא היה כאן זמן של ממש לבחון את תפיסותיו האזרחיות, החילוניות והליברליות של אבי הימין הישראלי.
ספק אם ז'בוטינסקי היה מזהה משהו משל עצמו בדמויות ממשיכיו הקולניים, הכוחניים והנבערים. ואין לי ספק שלא היה יודע את נפשו נוכח מדיניות מפלגתו שלו. עם זאת, דווקא הקרע הקיים היום מאפשר הצצה אל המורכבות של תפיסותיו. מובן שכמו כל הוגה שכתב ויצר במשך הרבה שנים יש בכתביו התפתחויות ולפעמים גם סתירות פנימיות. דווקא בשל כך ז'בוטינסקי חייב לרתק את שוחרי הדעת והסקרנות הנה אחת מסתירותיו. במקום אחד הוא מניח את היסודות לחברה ליברלית חופשית שבה היחיד, חירותו וזכויותיו הם אבן הפינה עליה נבנה המבנה החברתי והאנושי כולו. "לו ברכני יוצרי בחכמה ודעת מספקות לניסוח שיטה פילוסופית, הייתי מייסד ובונה את כל שיטתי: 'בראשית ברא אלוהים את היחיד; כל יחיד הוא מלך השווה לרעהו - והרע 'מלך' גם הוא; טוב שיחטא היחיד כלפי הציבור משתחטא החברה ליחיד". לעומת מרכזיות של היחיד הוא כותב את ההיפך הגמור בעת אחרת: "בראשית ברא אלהים את האומה".
ושם בדיוק אנחנו קרועים. אומה כפויה מלמעלה, או חברה אזרחית הצומחת מלמטה. מצד אחד מאבק הירואי של משפחות ופעילים להשבתם של כל החטופים, בין חיים ובין מתים, מתוך ההנחה הערכית שבלי סולידריות עם היחיד אין ציבור וקהילה. כי זה רע ומגונה ש"תחטא החברה ליחיד". ומנגד ניצבים הפשיסטים של הקולקטיב. (רגע של פדגוגיה: המונח פאשיזם נגזר מהפָסְקֶס הלטיני. צרור של זמורות מעץ הלבנה סביב כת הגרזן. כסמל לכוח האחדות החזק יותר ממקל בודד ושביר). אלה המאמינים שעם ישראל הקולקטיבי קודם לאינדבידואל הישראלי וטובת הכלל גוברת על זכויות היחיד. זה ויכוח מהותי וחשוב על אודות מקור הסמכות של מערכת ההפעלה הפוליטית שלנו. האם היא פועלת מכח הכלל או הפרטים. ברגע הזה שולטים בכיפה (ועם הכיפה) חסידיה הקנאים של האומה. ומי שמובאים בארונות הם קרבנות תורת היחידים. מאבק ייצרי נורא בין כת הביביזם לחפים מבית ביבס.
אז מה עושים? אם כבר מדברים על ז'בוטינסקי אולי עוד יבא יום ודווקא תפיסותיו האזרחיות יהוו את התשתית לחברה ישראלית אחרת. מתוקנת ושואפת שלום. כזו שתכתוב חוקה, כחוקתו:
1. יש להנהיג את עקרון שיווי הזכויות בשביל כל האזרחים מכל הגזעים, הדתות, השפות או המעמדות, ללא כל הגבלה, בכל שטחי החיים הציבוריים של הארץ.
2. בכל קבינט, שבו ישמש יהודי כראש ממשלה, יהיה סגן ראש הממשלה — ערבי; וכן להפך.
3. השתתפות פרופורציונלית של יהודים וערבים גם בחובות שמטילה המדינה וגם בטובת ההנאה שהיא מעניקה. כלל זה — כחו יפה לגבי בחירות פרלמנטאריות, השרות האזרחי והצבאי וההענקות התקציביות.
4. הכלל הזה יהא נהוג גם לגבי עיריות או מועצות מחוזיות מעורבות.
וכן הלאה וכן הלאה. חברה משותפת, מרחבים ואחריות משותפים. כלל הבנוי מאוסף כל יחידיו, מכבד אותם כשווים ומפנה מקומות לכל מבעי החיים המתנגשים בינהם. כי פלורליזם של דעות הוא לא איום אלא מקור העושר והאושר. שווה לנסות - כי את פירות הבאושים של התפיסה האחרת אנחנו חווים כל יום. וזה נורא.
הכותב כיהן כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנות היהודית