יזהר, בנו של עודד ליפשיץ, סופד לאביו ב-103FM לקראת חזרתו הצפויה משבי חמאס: "אבא שלי הפך למצרך ציבור, על פי כמות האנשים שהתפללו בשבילו ורצו בטובתו, ופרסמו עליו במדיה ובתיאורים שלנו. נאמר עליו כבר הכול. היה לו חזון איך צריך להתנהג במזרח התיכון", אמר. "הוא היה חסיד של הסכמי אוסלו, כי הוא חשב שזה הסיכוי היחידי לא להגיע למלחמה גדולה. בהרבה דברים הוא צפה פני עתיד. גם היום, כשמדברים על פתרונות. עצוב שעשינו את כל הלופ הזה ולא פתרנו אותו. השארנו את זה כמשהו מבעבע, ותראו איפה אנחנו נמצאים".
"אבא שלי ילך בתהלוכה יחד עם הביבסים, ויתנו לו את הכבוד המגיע לו. הוא יחזור לאדמת ניר עוז. משפחת ליפשיץ תסגור מעגל ברמה האישית, אבל עוד לא נסגר המעגל של ניר עוז", הצהיר.
היה לו חשוב לומר כי מדינת ישראל בחרה נכון, כשהחלה ביישום העסקה: "נראה שהיה שלב במאבק הזה כשמולך לא היו סימני שאלה? ברור שיש סימן שאלה, אבל איפה סימן הקריאה? ממשלת ישראל בחרה בפדיית חטופים. הביבסים ואבא שלי הם המקרים הטרגיים, אבל יש גם אנשים שחזרו מהסבל, והנה הם עם המשפחות שלהם. אי אפשר לראות את הפחד מקדימה ולקבל את המובן מאליו שזה חזר. הפעימה הזאת היא לא מובנת מאליה".
"זה לא עניין של אופטימיות. אנחנו הולכים ביום שבת לראות משהו מדהים. אני מאמין שיהיו בדרך כיפופי ידיים, אבל אני גם מאמין שיחזירו את כולם הביתה", הוסיף.
יזהר סיפר כי אביו לא ידע מה על בגורלה של רעייתו, יוכבד: "לצערי הוא לא ידע מה עם אמא שלי. הוא חיפש אותה באיזשהו שלב כשהוא היה בטיפולים. את אמא שלי הוציאו מהממ"ד, בזמן שהוא התעלף וזרקו אותו בחוץ. אותה לקחו על אופנוע לכיוון חאן יונס. הם הופרדו שם, ומאז לא נפגשו".
ומה שלומה של יוכבד בימים אלה? יזהר השיב: "אמא ריאלית, היא ידעה שיש סכנה לחייו. כשהיא חזרה, התיאורים שלה הסבירו שהוא מת, פחות או יותר. היא ראתה אותו ירוי וזרוק מחוץ לבית, ואז לקחו אותה. אחר כך היו רגעי אופטימיות כשקיבלנו ממנו אותות חיים, ואחרי זה היא המשיכה באותו המאבק, אבל היא ידעה מה מצבו ומה הסיכוי שלו. זה לא שהוא היה במחלקה סטרילית. הוא לא התלוצץ עם רופאיו".
"כשהחזירו את קלדרון השכן שלה זו הייתה שמחה גדולה, ארבל, שגיא, טרופנוב, מוזס, זו הייתה שמחה גדולה. היא יודעת מה קרה פה, היא הייתה כמה פעמים בבית הקברות בניר עוז שהתפתח מאוד".
ועדיין חשוב היה לו להסביר כי המלאכה לא תמה: "זה קרב אישי שלי על אבא שלי? אני עכשיו באופוריה ממה שחזר לניר עוז, אבל הקרב הוא קרב מאסף, נחטפו 250 אנשים, אז מה שחזר לנו בפעימות הראשונות זה מדהים. איך שבסוף הגיעה העסקה ששחררה לנו את הנשים ואת הילדים, אנחנו במקום טוב שבו אנחנו פודים שבויים. את אבא שלי פודים, הוא לכאורה זקן פצוע עם מחלות רקע, אבל הוא חלק מקהילה. חשוב שלא תהיה תחושה של סוף, זה רק סוף הפעימה הראשונה. עדיין יש לנו 18 בפנים. הייתי בכנסת עם אבא של אלון אהל. נראה לכם שזה נגמר?"
ליפשיץ סיפר מה ידוע לו על מה שעבר אביו בשבי החל מרגע חטיפתו בניר עוז: "ביום העשרים ידענו שהוא נחטף ב-7 באוקטובר. הבנו ממישהי שחזרה מהקיבוץ שהייתה איתו במשך שבועיים וחצי בתוך דירה בחאן יונס שהוא היה חולה, וירוי בידיים שלו. הוא התעלף והיה במצב לא טוב. זה טראגי. כמה אנשים נכנסו חיים ונהרגו אחרי חודש, חודשיים, חמישה".
"אנשים, יש להם את התקווה. כשיש להם אות חיים, הם יוצאים למלחמה בתקווה שהצד השני נלחם. הוא היה לבד מוכה ומפוחד. אנשים שמתים בייסורים נוראיים, לא ליד המשפחה, לא ליד הילדים, אין קלוז'ר. לבד כמו כלבים. אם אתה לא חוזר, זה סבל צרוף לאורך חודשים", אמר ליפשיץ