500 ימים חלפו מאז שנלקחו 251 חטופים לעזה, ועשרות משפחות עדיין באפלה על מועד חזרתם של יקיריהן. מצבם של חלק מהחוזרים מהשבי, לצד הדיווחים שהעבירו על הנותרים מאחור, הגבירו את הדאגה בקרב המשפחות של מי שלא נמצא ברשימת השלב הראשון לעסקה.
שלושה מהם סיפרו על כך בריאיון לוואלה. חיים אור, אחיו של אבינתן, על האכזבה מהאדישות מול שחרור הגברים נראו "כאילו עברו מחנה ריכוז", ענת אנגרסט על השאלות מכווצות הלב מאחיו הקטנים של בנה החטוף מתן, וחירות נמרודי על החשש לגורלו של בנה תמיר, ללא אותות חיים שהתקבלו. יחד, הם דורשים ממקבלי ההחלטות להבטיח את חזרתם בדחיפות.
"לא האמנו שנגיע לכאן. זה אבסורד, לא הגיוני. היינו בטוחים שזה עניין של חודש", נזכרת חירות. "500 יום והילדים שלנו לא כאן. יש לי דאגה גדולה להמשך העסקה. החשד הוא שהשלב הראשון היה סתימת פיות, המינימום שאפשר מבחינת הקואליציה וחמאס. אנחנו, משפחות הגברים הצעירים שנשארים מאחור, שואלים את עצמנו איזה מנופי לחץ נשארים כדי לשחרר אותם?".
בנה, תמיר, נחטף בשבת השחורה מבסיס מפקדת תיאום וקישור עזה. אז היה בן 18. "רק סיים תיכון", היא אומרת. מאז לא שמעה ממנו דבר. "לפני שבוע, כשחזרו אלי שרעבי, אור לוי ואוהד בן עמי, לא זיהיתי אותם. התחלתי לבכות מחרדה עצומה לילד שלי. אני מפחדת אפילו לדמיין באיזה תנאים הם מוחזקים. כל הזמן סיפרו לנו שהם אתרוגים וחמאס ישמור עליהם כי הם שווים יותר, אתה ניאחז בזה. פתאום כשאתה רואה את הצורה בה הם חיים, זה תלוי במזל. על איזה שובה אתה נופל. לראות שהם עוברים עינויים והרעבה, אתה תוהה עד כמה הם יוכלו להתמודד בסיטואציה הזאת".
"אני כל הזמן שואלת את עצמי עד כמה הוא יכול להגן על הנפש שלו, להישאר שפוי. הם הוא בכלל שורד?", היא מוסיפה, ומאשימה: "אנחנו בחרדה עצומה מההמשך. שומעים משפטי התנערות הזויים כמו 'לא ידענו' - הם קיבלו מסמכים על מצב החטופים לפני שנה. כשחזרו ששת החטופים שנרצחו באוגוסט הם ראו מה המצב שלהם, המשקל שלהם ובאיזה תנאים הוחזקו. האמירה הזאת לא תופסת".
לדבריה, "הנאיביות שלי נסדקה. הייתה לי מחשבה שיש פה ערבות הדדית ושתהיה לקיחת אחריות של המדינה על ההפקרה. להגיד אני רוצה את הבן שלך חזרה, אבל לא בכל מחיר? זו אמירה מזעזעת". היא הזהירה: "החיילים רואים שחברים שלהם נשארים אחרונים בתור ועוברים עינויים קשים. כמה מוטיבציה תהיה לחיילים לחזור ללחימה? אם לא נוודא שמחזירים אותם, נהיה בשבר מאוד קשה בעם. אין להם זמן זה לא סלוגן".
כמו אחרים, גם היא הסתגרה בתחילת הדרך, עד שהצליחה להשמיע את קולה. שלושה חודשים ישנה עם בנותיה בממ"ד, חדרו של תמיר. "היינו מבועתים", היא משחזרת. "לאט לאט אתה מתחיל להעיז, מבן אדם פרטי לריאיונות בתקשורת. עכשיו מצפים שאהיה פרשנית לעניינים מדיניים. אני בסך הכול אימא, ולא אובייקטיבית".
ואולם, בסופם של ימי הריאיונות הארוכים הייאוש מחלחל. "אני לא מצליחה לישון בלילה. אנחנו באפיסת כוחות", היא מודה. בתוך כך, היא מנסה לגונן על שתי בנותיה הנוספות, אחיותיו הצעירות של תמיר. אחת בת 15, השנייה בת 17. "מהרגע הראשון הייתי צריכה לשמור על השפיות שלהן, הן נחשפו לסרטוני החטיפה עוד לפניי. יש לי אחריות על שתי נשמות צעירות ורכות. והן צריכות לראות שאמא נלחמת ונאבקת על תמיר".
"ניסינו להילחם שיחתמו על עסקה כוללת. נשברנו שבר גדול כשראינו שהעסקה נחתמה רק על השלב הראשון. והנה רואים שעדיין לא התחילו לדון בשלב השני. אסור לנרמל את זה. שלא נמצא את עצמנו עוד עשר שנים מחכים. לא דמיינו בחלום הכי גרוע שלנו שנגיע ל-500 בלי אפילו תאריך דד-ליין. הילדים שלנו באוויר, קלפי מיקוח בקרב אכזרי. בקואליציה מוכנים להקריב את הילדים שלנו על מזבח ההפקרה כי 'אולי מחבל שרצח וישוחרר יעשה זאת שוב'. הם מסתכלים בעיניים בורקות על כיבוש בעזה והקמת מאחזים, בזמן שהילדים שלנו עם סכין על הצוואר. מקומם שאלה המנהיגים שלנו. אני לא יודעת ממה עשויים הלב וההיגיון שלהם", היא תוקפת.
משפחתו של אבינתן מתמודדת גם היא עם חוסר ודאות, בהיעדר עדות לגביו מחטופים שחזרו. "כל שחרור הוא טלטלה", אומר אחיו. "אני איש מאופק וקריר, בשליטה על המזג של עצמי. אבל כשאני רואה את המשפחות שחוזרות והחיבוקים, זה מרגש בטירוף. מצד שני, יש חרדה ופחד מאוד גדולים. הגברים חזרו מאוד רזים ובמצב חלש וקשה. זה לא רחוק מהמצב של הרבה שנמצאים שם".
"ברור שזה שולח אותי למחשבות על אבינתן. הוא נחטף מהארץ גדול, חזק, מתאמן כל יום, 1.95 על מאה קילו. מפחיד לחשוב איך הוא עכשיו, פיזית ומנטלית", הוא משתף. "לא שמענו מהחטופים שחזרו. אין ספק שזה מפחיד, אבל אני אופטימי. הוא חזק וחכם. אני סומך עליו שהוא עושה שם את הדברים הנכונים. אם היינו שומעים אות חיים ומגלים שהוא בתנאים של אחרים, קשור ברגליים ומורעב, זה היה מדאיג לכיוון אחר".
החשש המרכזי, אומר חיים, הוא שהשלב השני של העסקה לא יצא לפועל. "למה לא מדברים או מקדמים את זה? האם מקבלי ההחלטות נותנים משקל לזה שאנשים אשכרה יצאו משם כאילו עברו מחנה ריכוז? רזים בטירוף, בלי לראות אור יום. האם זה משהו שאנחנו מוכנים להמשיך לספוג כמדינה?", הוא תוהה. "אני לא מרגיש שמייחסים מספיק חשיבות לתמונות המזעזעות האלה. האם המדינה מקבלת אנשים במצב כזה ומוכנה לסבול, או שאומרים רגע, יש פה משהו שלא ראינו 80 שנה. זה לא יכול להימשך".
"אתה לא יכול להתרגל לאח חטוף. בזמן שאנחנו מדברים אבינתן במנהרה. קשה לתפוס את זה, קשה אפילו להגיד את זה. כשאני אוכל, ישן במיטה הנוחה ועושה מה שאני רוצה, הוא שם בלי בחירה ואולי לא רואה אור שמש. הזמן עובר וזה לא נעשה קל יותר. רק מתחדד. בהתחלה עוד לא תפסתי את זה. עכשיו אני חושב לעצמי עברנו 500 ימים והוא עדיין פאקינג שם", הוא משתף. אבינתן, כיום בן 32, נחטף מהנובה, יחד עם בת זוגו נועה ארגמני. היא שוחררה מהשבי, הוא נשאר. "למי שחוזר מהשבי לוקח זמן להבין מה היה. לדעתי גם לה נהיה קשה יותר עם הזמן", אומר חיים.
לעומתם, ענת שמעה מחטופים שחזרו בעסקה הנוכחית על מצבו של בנה. מתן נחטף על מדים מטנק בנחל עוז, פצוע קשה. "הוא יצא מהטנק השרוף מחוסר הכרה. ראו אותו לאורך התקופה, כולל בפעימות האחרונות. סיפרו לנו שהוא די מטפל בעצמו, מתמודד בעצמו עם הפציעה. הוא חובש את עצמו, סובל, לא יכול לתפקד. הוא עבר טיפולים בבתי חולים שם. אני לא יודעת מה ההשלכות של הפציעה לטווח ארוך", היא אומרת.
"הוא היה מוגדר הומניטרי והבטיחו לנו שפצועים בכל הקטגוריות יהיו בשלב א'. בסוף גרעו אותו מהרשימות בגלל שהוא חייל", היא ממשיכה. "לראות את החטופים שחזרו היה מאוד קשה. לא היינו צריכים הוכחה לכך שהגברים מוחזקים שם בתנאים מאוד קשים. ידענו, וגם המודיעין יודע, אבל בחרו להשאיר את הגברים מאחור".
"אי-אפשר לחכות עוד עם הטפטופים, עם הקצב שהשחרור קורה", היא מבהירה. "שמענו את זה גם מטראמפ. החטופים בסכנת חיים ועוברים התעללויות. בתת משקל, מורעבים, בלי אור יום. לא שמעתי מראש הממשלה את הדחיפות הזאת. אני מקווה שטראמפ מפעיל עליו ועל ישראל לחץ לסיים את האירוע הזה בפעימה אחת. המתווה הנוכחי לא רלוונטי, ברגע שרואים מראות של שואה, רק בצבעוני. מה עוד צריך לקרות כדי שיבינו שכל רגע הוא לגזור על מישהו חיים או מוות, לגזור על החיילים להיות הארונות באים?".
ענת שיתפה גם היא על ההתמודדות המשפחתית. "בשבת האחרונה היה פה הרבה בכי והתרסקות. אני כל הזמן מנסה לעודד את הילדים שהנה, זה מתקדם והוא יבוא. ואין לי כבר תשובות. הם שואלים אותי אם גם מתן יגיע במצב כזה, ואני לא יכולה להבטיח להם שלא".