השואה מרחפת כרוח רפאים על פני התהומות הישראלים. תמיד כואבת ולפעמים גם קצת מביכה. החטופים השבים מזכירים את המוזלמנים של הימים ההם, האכזריות שלא יודעת גבולות והציניות של התעמולה החמאסית לא משאירים את הזיכרון אדיש. ורק ממשלת ישראל מצליחה להביך את עצמה אפילו במצב העצוב הזה. הנה למשל ציוצו של השר סמוטריץ'. ברישא הוא נגד "ההשוואות לשואה [ש]הן טעות קשה ויש בהן משום זילות השואה. שואה הייתה רק אחת, ושום דבר, נורא ככל שיהיה לא משתווה לה" ואז הוא מלהג, מהגג ומתפייט וסותר את עצמו לתפארה. משווה את ההסכם עם החמאס להסכם עם הנאצים. אז הקורבנות הם לא ניצולי שואה והמקריבים מהחמאס הם כן נאצים? לא הבנתי. ככה זה כשהפה יותר מהיר מהמוח. ובידוע שפיו של השר הוא מן המהירים ביותר בעולם המערבי. בעוד המוח שלו, לא עלינו, ריק מכל הבנה אנושית או היסטורית.
לא עברו אלא יומיים ושוב התזכורת הזו. משטרת ישראל פשטה באומץ לב נדיר על חנות ספרים במזרח ירושלים, החרימה לא מעט ספרים, עצרה שניים מבעלי המקום, התעללה בהם קלות (איך אמר נתניהו על חקירת ניר חפץ: "עינו אותו במרתפים"), והביאה אותם לפני שופט להמשך הטיפול הציוני ההולם. כתגובה באנו, עשרות מוחים נמרצים, ביום ירושלמי גשום וקר לחנות הנהדרת שלהם. קנינו ספרים, וקפה. והרהרנו בקול ובמשותף במחשבה הטורדנית: למה עם הספר מפחד מספרים וממוכרי ספרים? התשובה הפשוטה היא כי העם היהודי-ישראלי הוא לא עם הספר אלא עם הארץ. בורים מושלים בנו, עמי ארצות שוטרים אותנו.
בלב ברלין בכיכר בבל. שהייתה קודם כיכר האופרה, יש אנדרטה ייחודית של הפסל הישראלי מיכה אולמן. אפשר לראות אותה רק כשעומדים ממש מעליה. כשמביטים למטה רואים חדר ספריה, עם מדפי ספרים ריקים לגמרי. והכיתוב בצד המקום מסביר את פשר הספריה הריקה: "הייתה זו רק הקדמה. במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו גם בני אדם". היינריך היינה, 1820. במרכזה של כיכר זו, ב-10 במאי 1933, שרפו סטודנטים נציונאל-סוציאליסטים את יצירותיהם של מאות סופרים, הוגי דעות, פילוסופים ומדענים. הספרייה - אנדרטה לזכר שרפת הספרים מ-10 במאי 1933 מאת מיכה אולמן, הוקם ב-1994/5"
בראשית ימיו של המשטר הנאצי אספו הסטודנטים ההיטלראים הנלהבים רבבות ספרים ששני שלישי מהם נכתבו בידי יהודים. ספרי מדעי ופילוסופיה, אמנות והיסטוריה שסופריהם היו מתנגדי שילטון לגווניהם. או ליתר דיוק אלה שהמשטר התנגד אליהם; יהודים, קומוניסטים, אינטלקטואלים וליברלים. בהסתתו של שר התעמולה יוזף גבלס ובלוויית מקהלות הSS וה-SA עלו באש יצירות משל תומס מן, קרל מרקס, זיגמונד פרוייד, אריק קסטנר, היינריך היינה ועוד רבים וטובים. זאת הייתה השריפה הראשית שבעקבותיה הוצתו מדורות בּורּוּת רבות ברחבי גרמניה ומאות אלפי ספרים שכאלה כלו באש.
אולמן, חתן פרס ישראל בחר לצטט את הפסוק הידוע מהמחזה "אלמנסור" של היינריך היינה מראשית המאה ה 19 (1821): "זו הייתה רק הקדמה; במקום שבו שורפים ספרים ישרפו לבסוף גם בני אדם".
היינה כתב אליגוריה - יצירה בעלת משמעיות החורגות הרבה מעבר לתוכן הגלוי והמפורש שמצוי בה. הוא כתב נבואה. שהקדימה את זמנה בכמאה שנים. אלמנסור - מתייחס לשרפת ספרי הקוראן על ידי הנוצרים בספרד במאה ה-16, אך כל התכנים כוונו כמחאה כנגד שרפת ספרים "אנטי גרמניים" שהתרחשה בימיו של היינה, בטירת ווארטבורג שבתורינגיה ב-1817. הנאצים של כיכר האופרה עברו מההקדמה לדבר עצמו. שרפו את ספריו של היינה ואחר העלו בעשן המשרפות מיליונים רבים של "בני אדם".
כששוטרי ירושלים, מלווים בצלילי מקהלת הגזענים על שם בן גביר ותזמורת סמוטריץ' להכרעה, אוסרים מלחמה על מוכרי ספרים פלסטינים הם לא שונים בהרבה במהותם משאר שורפי הספרים בהיסטוריה האנושית. והטרגדיה כולה מָשָׁל עלינו - על עם הספר המפחד מספרים. אולי צריך לכתוב על זה ספר.