"הוא חי ונושם, מחכים לו": משפחתו של החטוף שגב כלפון קיבלה ממנו אות חיים

משפחתו של החטוף שגב כלפון קיבלה ממנו היום (חמישי) אות חיים. "הוא חי ברוך השם, אנחנו מחכים לו", אמרה לוואלה גיסתו רותם. כלפון, בן 26 מדימונה, ברח מפסטיבל הנובה ב-7 באוקטובר יחד עם חברו הטוב אסף. המחבלים הבחינו בו בכביש 232 וחטפו אותו. יש לו שני אחים ובמשך שנים עבד במאפייה המשפחתית עד שהחליט לצאת לדרך עצמאית בשוק ההון.

השבוע, אביו של החטוף שגב כלפון, קובי, קרא בדיון בכנסת לזרז את עסקת החטופים עם חמאס, במטרה להשיב את כל החטופים ארצה בהקדם. בדיון שנערך בוועדת החוץ והביטחון, תהה כלפון, שבנו אינו נכלל בשלב הנוכחי של העסקה: "שגב בשלב הבא, אתם השתגעתם? יש מקום לשלבים? צריך לכנס את כל האנשים, להיכנס לדיון חירום ושיביאו את החטופים במיידית!".

אסף הרוש ושגב כלפון יצאו יחד לפסטיבל הנובה. שעות לאחר שהחברים הטובים מדימונה הגיעו לרעים, החלה המתקפה של חמאס, והם ניסו להימלט - ברכב וברגל, בשטחים הפתוחים, עד ששגב נחטף לנגד עיניו של אסף. עכשיו, עשרה חודשים אחרי, הוא משחזר לראשונה את אותם רגעים בריאיון לוואלה.

אסף בן 24, שגב בן 26. הם הכירו לפני כעשור, כשהיו בני נוער וגדלו באותה עיר. החברות המשיכה והתפתחה כשעבדו יחד במסעדה. באותו ערב, אסף נזכר, ננסו למסיבה באזור 03:30. "זה היה יום מטורף. התמקמנו, רקדנו והכול היה כיף ורגיל", הוא מספר. "ב-06:30 שגב מצביע על השמיים ואומר 'תראה, יש טילים'. אמרתי לו שבטח תכף זה ייגמר, שכל הזמן שולחים רקטות וזה מפסיק. אבל ראינו שהמטח לא מפסיק".

בשלב הזה, הוא אומר "עצרו את המוזיקה, לקחו את המיקרופון וצעקו שנגמרה המסיבה ולברוח משם. עדיין לא אמרו שיש חדירת מחבלים". שגב ואסף הבינו שזה הזמן להתחיל לזוז, אך עוד לא הבינו את גודל האירוע. "התחלנו להתקפל לרכב, נסענו ועמדנו בפקק ביציאה לכביש 232. הגענו לצומת, ימינה לרעים ושמאלה זה לפקק של בארי. אז רצינו לפנות ימינה, זה דם הכיוון שלנו הביתה. ואיך שבאנו לעשות את זה הגיע אלינו רכב שעשה פרסה אחרי שנתקל במחבלים, כשכל מי שברכב פצוע מירי והרכב מרוסס מכדורים".

אז, החליטו החברים לפנות לכיוון השני, אל הפקק. "עמדנו במקום אולי דקה-שתיים, ואז מישהי רצה לידנו עם חור ברגל. הבנו שהמחבלים כבר פה, עזבנו את הרכב והתחלנו לרוץ לכיוון השוטרים שהיו בתחילת הפקק, ושאלנו אותם מה עושים. הם בעצמם לא ידעו", הוא נזכר. "אז רצנו עם כולם לשטח הפתוח. ואז התחלנו לשמוע את היריות קרובות. רצנו בערך חצי שעה-ארבעים דקות עד שהחלטנו ללכת לכביש כי פחדנו שאולי אנחנו רצים לעזה. היריות הלכו והתקרבו".