צחוק הגורל הוא ששני שרי המשפטים, שדחפו את יצחק עמית לכהונת בית המשפט העליון, היו שני שרים ארכי שמרניים, פרופ' דניאל פרידמן ופרופ' יעקב נאמן. פרידמן היה שר המשפטים של ממשלת אולמרט, ונאמן מונה לשר המשפטים על ידי בנימין נתניהו עם חזרתו לכס ראש הממשלה ב-2009. בדיוק בתפר בין הממשלות הללו קודמה מועמדותו של עמית לעליון. שני השרים זיהו בעמית נטיות שמרניות. כשמונה, שרי הימין בירכו על כך.
עמית נולד בשכונת שפירא בדרום תל אביב, הרחק מאצולת רחביה שזוהתה במשך שנים שלא בצדק עם צמרת בית המשפט העליון. הוא למד בבתי ספר דתיים ולאחר שירותו הצבאי ב-8200 פנה ללימודי משפטים. הוא לא גדל במוסדות המשפטיים שמזוהים עם ה"דיפסטייט" (פרקליטות, ייעוץ משפטי וכ"ו), אלא עבד במשרדים פרטיים. את דרכו לעליון עשה בצפון, דרך בית משפט השלום בעכו ואחר כך בבית המשפט המחוזי בחיפה.
אחת הפסיקות ששבתה את לבם של פרידמן ונאמן ניתנה על ידו ב-2003. זו הייתה פסיקה חתרנית שבפועל קראה תיגר על פסיקתו של בית המשפט העליון. עמית כתב: "הגיעה העת להכריז על הלכת שמש (הלכה שעוסקת בסמכויות בית משפט בנושא שמירה על גוף נכס - ב"ק) כעל הלכה ארכאית שנס ליחה במהלך השנים ואינה מחייבת. הלכת שמש אינה זירת גורל, ולא בשמיים היא, ואפילו לא גזירה של המחוקק. בהלכה נושנה עסקינן". השרים זיהו פוטנציאל עצום בשופט שלא דופק חשבון, לכאורה, גם לשופטי העליון.
גם בעליון פסיקותיו של עמית לא היו בהכרח אקטיביסיטיות, בעיקר בתחומים כלכליים ונזיקיים. עמית מתון מאוד בפיצויי נזיקין, אם הוא לא משתכנע שיש נזק שמצדיק זאת. בתחום הפלילי לרוב נוטה לתפישה תביעתית (על אף שכאמור בניגוד לשופטים אחרים לא גדל בפרקליטות). כך, למשל, הוביל את דעת הרוב בתיק זדורוב כשדחה את ערעורו (התוצאה התהפכה בסופו של דבר באמצעות משפט חוזר), וכך הוא והשופט פוגלמן סברו בדעת מיעוט שצריך להרשיע את אהוד אולמרט גם בתיק ראשונטורס שבו זוכה.
אז מה הפך את עמית לשנוא כל כך על ידי לוין בפרט והבייס בכלל? הרי עמית הוא לא בן טיפוחיו של ברק, לא של בייניש, לא של הפרקליטות ולא של הייעוץ המשפטי. יש לכך ארבע תשובות: הראשונה די טכנית - הוא היה האיש הנכון, או הלא נכון, בזמן הלא נכון. במסגרת מלחמת החורמה של לוין במערכת המשפט, אחת המטרות הראשונות שהציב לעצמו הייתה יירוט שיטת הסניוריטי. ובכן, כיוון שפוגלמן ויתר על נשיאותו (עקב אופק קצר לתפקיד), הנשיא הראשון, שהיה אמור להתמנות כוותיק השופטים בתקופת לוין, הוא עמית. לכן, כדי ליירט את השיטה היה צריך לוין ליירט את עמית. פשוט.
וכאן מגיע ההסבר השני: ככוח מסייע לפעולת היירוט הזאת התגייס יריב זועם ושונא, הפעם מתוך הבית, זהו השופט יוסף אלרון. כך לראשונה בהיסטוריה של בית המשפט העליון, קרא אחד משופטיו תיגר על שיטת הסניוריטי והציב את עצמו כמועמד לתפקיד. בשיחות סגורות הסביר אלרון, בלי להתבלבל, כי יותר משהוא רוצה להיות נשיא בית המשפט העליון, הוא רוצה שעמית לא יהיה נשיא. אלרון שמר טינה לעמית על סכסוכים ישנים נושנים שהיו ביניהם בתקופה ששניהם כיהנו כשופטים בצפון. אלרון הסביר לכל שומע שמינויו של עמית לנשיא בית המשפט העליון הוא לא פחות מאסון למדינת ישראל. אנשים שעבדו עם אלרון והתגלגלו למערכת הפוליטית הפיצו על עמית סיפורי אימה במסדרונות הכנסת. הטענות נגד עמית מצד אלרון ואנשיו כלל לא היו על היותו אקטיביסט או ליברל; מה שבעיקר הם לא אהבו אצלו זו התנהגותו האישית, שהם רואים בה מתנשאת ומזלזלת.
זה מוביל אותנו להסבר השלישי: עמית לא פראייר. הוא לא מנסה להיות נחמד ובסדר עם כולם. בתקופה האחרונה הוא הקצין מאוד את התבטאויותיו בתוך בית המשפט, וגם מחוצה לו, נגד מחרבי הדמוקרטיה. ומכאן להסבר הרביעי: אמירותיו הלכו והתחדדו בתקופת ההפיכה המשטרית. בדיונים הגדולים בתקופת ההפיכה המשטרית, הטקסטים שלו באולם היו הברורים ביותר, החדים, הקשים והקליטים ביותר, גם אם לא היו תמיד משפטיים. כך למשל אמר בדיון על הלכת הסבירות: "דמוקרטיה לא מתה בכמה מכות חזקות, דמוקרטיה מתה בשורה של צעדים קטנים". או כמו בדיון בג"ץ על חוק הנבצרות: "כאשר חוק טבול מכף רגל עד ראש במניע פרסונלי השאלה אם זה לא מחלחל גם לתכלית".
לוין והשופרות המתינו עם המתקפה הפרסונלית עד הרגע האחרון. לפני כן, לוין ניסה הכול כדי שעמית יקבל את הדיל שהציע לו: נשיאות תמורת אחד ממועמדיו לבית המשפט העליון: אביעד בקשי או רפי ביטון. עמית, כמו שאר השופטים בבית המשפט העליון, סירב בכל תוקף לניסיון הסחיטה. השופטים אמרו ללוין: תביא כל שמרן שאתה רוצה, כל עוד הוא שופט מחוזי, או איש אקדמיה ברמה גבוהה, שמוכר במוסדות אקדמיים בארץ ובעולם. ההמשך ידוע: לוין סירב, עד שבג"ץ כפה עליו לקיים הצבעה.
נשיאי בתי משפט עליון נאלצו בעבר להתמודד עם מערכת פוליטית עוינת. אהרן ברק, עד כמה שזה נשמע מצחיק היום, התמודד עם יו"ר הכנסת אז, רובי ריבלין, שפעל נגד המהפכה החוקתית, ומאוחר יותר עם שרת המשפטים, ציפי לבני, שנלחמה איתו ללא הצלחה על מינוי פרופ' רות גביזון לעליון. דורית בייניש התמודדה עם פרופ' דניאל פרידמן, ואסתר חיות עם אמיר אוחנה ויריב לוין. אבל אף נשיא עד היום לא התמודד עם שר שלא מכיר בו כנשיא בית המשפט העליון. עמית נכנס לתפקידו בתקופה שלא הייתה קרובה ממנה לתקופת כאוס חוקתי.
ההתמודדות עם האתגר הזה תדרוש מעמית מצד אחד אומץ ותעוזה, מצד שני יצירתיות. ההחרמה של לוין היא לא רק של עמית, אלא בפועל של כל המערכת המשפטית. אם לוין לא מכיר בעמית כנשיא, הוא לא יוכל למלא את התקנים הקיימים בבתי המשפט השונים, שלא לדבר על לייצר תקנים חדשים שכל כך נחוצים למערכת. מצד אחד, עמית לא מוכן להתפשר על בקשי או ביטון. מצד שני, עמית מכיר את הסבל בבתי המשפט השונים בארץ כתוצאה ממדיניות המצור של לוין על המערכת. לכן, הוא לא יוכל לנוח על שמריו וכדי לפתור את הפלונטר הזה, הוא יהיה חייב להמשיך ולחפש אפיקי הידברות עם הדרג הפוליטי. זו לא תהיה משימה קלה.
חוץ מזה, עמית חייב לשפר את המערכת במקומות שלאו דווקא התקלקלו כתוצאה מהשפעות זרות (גם, אבל לא רק). כמעט כל עורך דין ותיק שתשאלו אותו יגיד לכם שרמת השופטים בערכאות הנמוכות הולכת ומידרדרת. אם יש טענה אחת נכונה נגד האופן שפועלת הוועדה לבחירת שופטים כיום היא שהיא משמשת חותמת גומי במינויים בערכאות הנמוכות. כאן החובה של השופטים הרבה יותר גדולה מאשר של שאר החברים בוועדה. הם אמורים להקפיד הרבה יותר משאר החברים בוועדה על עורכי הדין שהם מקבלים לבתי משפט השלום. כולם זוכרים את הוועדה המפורסמת, שבה הצדיק היחיד בסדום שהצביע נגד מינויה של אתי כרייף היה אליקים רובינשטיין, זאת על אף שהציון שקיבלה במכון להשתלמות שופטים היה נמוך מאוד. השופטים בהובלת עמית חייבים לעמוד על המשמר. בסוף רוב האזרחים פוגשים את מערכת המשפט לא בגבעת הלאום, אלא בתביעות קטנות, או בתביעות הנזיקין בבתי משפט שלום.
כמובן מעל הכול, עמית יהיה חייב להמשיך את דרכם של פוגלמן, חיות, נאור, בייניש וברק, ולהילחם בכל הכוח נגד מזימות הזדון להפוך את הדמוקרטיה בישראל למילה חסרת תוכן ממשי. כדי לעמוד בזה הוא יזדקק לעצבים של ברזל ועור של פיל. החודשים האחרונים הוכיחו באופן ברור שחומרי הגלם הללו, גם העור וגם העצבים, קיימים בהחלט אצל נשיא בית המשפט העליון ה-13 של מדינת ישראל.