לוחמי גבעתי וגדוד צבר בפרט עומדים בחזית הלחימה מול חמאס. החל מיום הטבח עצמו, בו כוחות המודיעין של החטיבה לא חיכו לצו 8 והחלו להקפיץ לוחמי מילואים ולצאת לשטח, ועד לימינו - בהם החטיבה עומדת בחזית הלחימה המשמעותית ביותר מול חמאס. סא"ל מ', מג"ד בגדוד צבר, שיתף בראיון מרגש ל"וואלה" על הרגעים המיוחדים והדרמטיים של המלחמה.
מתי ב-7 באוקטובר נופל לך האסימון שזו מלחמה?
"כשאני רואה את הגופה הראשונה בפסטיבל ה'נובה'. אז אני מרים את הראש - ורואה מאות כאלה".
תחילה היו הלוחמים בשדרות, ובהמשך הגיעו לזירת הטבח במסיבת הנובה ולקיבוצי העוטף. המג"ד סיפר על לחימה עצימה במיוחד בצהרי אותו היום: "אחרי שהיינו בשדרות, בפסטיבל הנובה ובהיתקלויות בכביש 232, הלחימה בכפר עזה הייתה המרכזית והעיקשת ביותר". זה היה ליד כפר עזה באותו היום שהמג"ד נפצע באורח קשה.
הוא מספר שזה היה סביב השעה 19:00. "אחרי חיסול של שבעה מחבלים במסדרון, חצינו ציר בין כפר עזה הישנה לחדשה. דילגתי ראשון, ונפתחה עליי אש משמעותית. כדור פגע בבטן שלי", סיפר. המג"ד חזר ללחימה אחרי ארבעה חודשים באשפוז וחודשיים בשיקום. "אני מג"ד צבא מ-26 ביוני 2024 ועד היום. שמונה חודשים בלחימה, 8 פעמים בבית", סיפר בגאווה.
מה היה הרגע החשוב שלך כמפקד גדוד בלחימה?
"הרגע בו מחנה הפליטים ג'באליה נכנע ומאות מחבלים הרימו ידיים בפעם הראשונה. הגדוד שלי היה הראשון להיכנס למחנה הפליטים, והוביל שם את הלחימה בימים הראשונים. זה היה אחד הרגעים המטורפים". סיפר סא"ל מ'. הוא שיתף גם ברגע נוסף - בו הגדוד שלו הגיע לחלץ את ע', טייסת מסוק שהתרסק ליד ציר פילדלפי. "גדוד שלם עוזב הכול", סיפר. "שמענו על האירוע בקשר, ובאינסטינקט שיש לחטיבת גבעתי - פשוט טסנו לשם. ראינו גוש ברזל. אף אחד לא אמר לנו שיש שם טייסת. פשוט שמענו את הצעקות שלה. לראות את המראה הזה, של שלושה מ"פים מגדוד צבר ושלושה מג"דים מגבעתי עוזבים את הכול, בידיים חשופות מפרקים את המסוק לחלץ אותה, עד לרגע שהיא יוצאת החוצה".
מה עבר לך בראש באותן דקות?
"בדיוק כמו שנלחמו עליי ב-7 באוקטובר, וארבעה קצינים שונים חטפו כדור כדי לחלץ אותי החוצה, אמרתי לעצמי: 'אין מצב שהיא לא יוצאת משם בחיים. אני לא מרפה. אין מצב'. זה בדי.אנד.איי של חטיבה שלמה - לא להרפות".
ניכר שסא"ל מ' מאמין בלב שלם וגאה באתוס של החטיבה שלו כפי שהוא מתאר אותו: "פעם אחר פעם. עוד חייל שמגיש עזרה ראשונה או מים לעוברים ושבים. היכולת של החיילים בממלכת האי-ודאות להפריד בין חפים מפשע, ילדים ואימהות, לבין מחבלים מופללים - זה משהו שאני הייתי גאה בו כל פעם. החמלה הזו הייתה הולכת איתי תמיד. זה לא משהו שיצא לי מהראש. אני הייתי גאה להיות חלק מחבורת הלוחמים הזו למרות מה שהם חוו וראו. למרות כפר עזה. למרות הכול".
מג"ד מזיל דמעה?
"חד משמעית. ברגע שבו לראשונה נפל לוחם שלי. פעם ראשונה. למרות האירועים, למרות שהייתי מ"מ בצוק איתן".
גם למראות המשמחים והמורכבים בשבועות האחרונים עם חזרתם ההדרגתית של חטופים משבי החמאס במסגרת העסקה - המג"ד לא יכול להישאר אדיש. "לראות את החטופים חוזרים, ולדעת שהגדוד והחטיבה נלחמו יום-יום, שעה-שעה מסביב לשעון, בשביל לאפשר את התנאים האלה, זו גאווה גדולה שמתבטאת ביותר מדמעה אחת", אמר.
אבל למרות הגאווה הגדולה לאור חזרת החטופים, סא"ל מ' לא רואה בעיה בלחזור ללחימה במידה ותתפרק העסקה. "עד הדקה האחרונה לפני הפסקת האש הלוחמים והמ"מים שלי התעקשו ואני איתם להשיג עוד הישג, לתת עוד משהו, להרוס עוד תשתית", סיפר. "ואנחנו נקפוץ כמו קפיץ דרוך חזרה לכלים שלנו לאן שלא נדרש, כדי להשיב עוד חטופים ולגדוע את היד הנוספת שתרצה לפגוע באלו מהיישובים במרחב. אין מצב שניתן לזה לקרות שוב. אני מרגיש שזכיתי להיות מג"ד בתקופה היסטורית".