ב-8 באוקטובר, יום לאחר שבתה רומי נחטפה מפסטיבל הנובה לרצועת עזה, מירב לשם גונן כינסה מסיבת עיתונאים בכפר המכבייה. לצד הורים מודאגים נוספים, בפורום שהפך לימים למטה משפחות החטופים, היא דרשה מהממשלה תשובות. אז עוד הוגדרה רומי נעדרת, ולשם גונן חשבה שהסיפור כולו יסתיים במהרה. "הייתי בטוחה שרומי תחזור אליי תוך שבוע", היא אומרת.
שנה וארבעה חודשים לאחר מכן, רומי שבה אליה בתום מאבק ממושך, שהייתה מהדמויות הבולטות לכל אורכו. כעת, מירב התראיינה לוואלה באותו מקום בו השמיעה אז את זעקתה. בריאיון היא מתארת מציאות בלתי אפשרית שעברה בתה, עם יד פצועה מירי ולא מתפקדת, ללא טיפול, כשמחבלים עומדים וצוחקים. היא משתפת גם על ההרעבה המכוונת והטרור הפסיכולוגי, המשחקים והפעילות הגופנית בהם בחרה להעסיק את עצמה - והניסיון להחזיק את התקווה שתשוב לישראל.
"קודם כל היא פה, ואפשר להתחיל בריפוי שלה", מדגישה לשם גונן. "אני עוד לא משחררת אנחת רווחה. יש עוד 79 חטופים וחטופות להחזיר, לדאוג לתוצאות האפשריות של ההסכם. יש דחיפות להמשיך לעשות פעולות שימשיכו ויבנו את החוסן שקיים בעם ויחברו בין הקהילות השונות".
זו גם התחושה של רומי, היא אומרת. "החוויה של כל מי שחוזר היא תחושת הדחיפות, שחייבים להחזיר אותם. בסופו של דבר זה באמת הגיהנום. המשפט של אגם גולדשטיין, שגם רומי השתמשה בו - יש חיים לאחר המוות - זה בדיוק זה. מבחוץ נראה שהן על הרגליים ונראות לא רע. זה רק חלק מהתמונה. יש הרבה השלכות ומשמעויות שאנחנו רק מתחילים לגעת, להכיר ולטפל בהן. המשפט שלרומי היה להגיד הוא 'ההישג הצבאי האמיתי הוא להוציא אותם משם, עכשיו'. ההישג הזה אפשרי".
לשם גונן מספרת כי רומי לא הייתה מודעת לעוצמת המאבק להשבתה. "היא ראתה אותנו מאוד מעט. בכלל ראתה תקשורת מאוד מעט. לא ידעה או הכירה את מטה המשפחות שקם. היא חיה במציאות אחרת, מקבילה לנו, שאנחנו לא מבינים או מכירים. לשפוט לפי מה שאנחנו יודעים תהיה טעות", הבהירה. "היא שמעה אותנו מדי פעם, חיזק אותה כשראתה אנשים מסתובבים עם סיכת החטופים. מבחינתה זה היה סמל, קטן אפילו, שהם נלחמים, שחושבים עליהם. הם פחדו שישכחו אותן שם. זה פחד נוראי. תאר לך שנחשוב שמישהו משאיר אותנו בתוך הגיהנום הנורא מכל וששוכחים אותנו שם".
לאורך הדרך, משפחתה של רומי וחבריה הגו יוזמות שונות להעלאת המודעות להשבתה. החברות הפכו ל"צבא רומי", ביום רביעי כולם הונחו ללבוש בגדים מנומרים, ביום ההולדת נכנסו קוקטיילים שאהבה לתפריטי מסעדות. "היא לא הייתה ערה לכמה המאבק להשבתה תפס. יש עוד הרבה דברים שהיא לא יודעת. היא מופתעת שכולם יודעים מי היא, ומי אני וירדן. היא לא ידעה כמה היא מפורסמת. לנו היה מאוד קל להתחבר להאשטאג וליום מנומרומי. בסוף זה יצר תחושה שאנחנו לא לבד וחצה אוכלוסיות, חילונים, דתיים, שמאל, ימין. הסיפור הכי מרגש היה שהגענו לשבעה של עברי דיקשטיין ביישוב עלי, לנחם את המשפחה. כשאמרתי את שמי, אשתו קמה והצביעה על המטפחת המנומרת שלה. היא אמרה 'אני שמה את המטפחת המנומרת בשביל רומי'".
מירב תיארה את המשחקים הפסיכולוגיים שהופעלו כלפיה בשבי. "רומי דיברה על הניסיון של השובים להחליש אותן", אמרה, אך הבהירה: "הן היו בטוחות שנוציא אותן משם. ברוב הזמן החוויה הייתה ברורה - שאנחנו כמשפחות נלחמות עליהן. היא ואמילי גדלו בבית מסוים, הקשר של אמילי להורים ולאחים שלה, שנים של מערכות יחסים חזקות הובילו לזה".
החברות בין רומי מכפר ורדים ואמילי מכפר עזה נרקמה בשהות המשותפת בשבי והפכה קרובה. רומי אף התלוותה אליה לאחרונה לביקור בבית ממנו נחטפה. את הסיפור שמעה לפני זמן רב. עכשיו יכלה להבין אותו ממבט קרוב. "זו הייתה עוצמה של שתי נשים צעירות, שלכל אחת יש לה חוזקה אחרת ויחד שומרות אחת על השנייה, בידיים של כל כך הרבה מחבלים", סיפרה לשם גונן על הקשר ביניהן. "הן יצאו עוצמתיות. שמרו אחת על השנייה, הגנו אחת על השנייה. אתה 24/7 בסכנת חיים. מדאגה של 'תאכלי מספיק, תשתי מספיק', הדברים הכי בסיסיים, ועד דאגה מול האיומים שמסביב". מירב סיפרה כי היו יחד רק חלק מהזמן בשבי, ולמרות זאת, "הן יודעות הרבה מאוד אחת על השנייה, אם לא הכול. כשחזרו הם סיפרו לנו אחת על השנייה באופן הכי טבעי".
"היא כל הזמן הייתה בפחד. החשש לחיים הוא 24/7. מחבלים סובבים אותך, לא צריך יותר מזה. היו גם הפצצות של צה"ל מסביב", הוסיפה. "הייתה תזונה לקויה, אוכל מאוד בסיסי ולא אכיל. לא ירקות - אורז ופיתות. הרעבה מכוונת, מניעת אוכל. לפעמים לא נתנו אוכל, ולפעמים זה לדעת שיש אוכל ומסתירים אותו ממך. היא איבדה ויטמינים ויטמינים ומינרלים חיוניים, עם סכנה להפרעות קצב. אנשים יודעים שהם מתחילים לאבד מסה קריטית מהמשקל שלהם. שתיהן (רומי ואמילי - א"ס). רומי איבדה עשרה קילו - מסת שריר ושומן. זה לא מצב טוב לגוף וחוויה טראומתית עבורו".
התנאים הסניטריים לא הועילו להחלמת הפצע. "ההיגיינה הייתה מאוד נמוכה. אף אחד מאיתנו לא היה מוכן לשבת אפילו במקומות שהוכרחו לשהות בהם ימים, שבועות וחודשים. אלה בנות שמאוד שמרו על עצמן כמה שהיה אפשר. גם מהאפס ושום דבר שנתנו להן השתדלו לעשות לימונדה".
בשלב מסוים, רומי הבינה שעליה לנסות להפיג את השעמום ולשמור על בריאותה. התנאים הקשים בחדרים הצפופים בשבי הצריכו חשיבה יצירתית. "היה שם גם הרבה משעמם. הם סגורים בחדרים או מנהרות, חללים קטנים, חשוכים. היו הרבה משחקי מחשבה, דמיון, חזרה על פרטים. שחזרו סיפורים על חברים, שמות, זמנים, תאריכים. היה זמן שהיה להם משחק קלפים. אבל גם לשחק קלפים תשע שעות ביום כבר לא כזה כיף באיזשהו שלב. קרוב לוודאי שגם שרה לעצמה שירים", שיתפה אמה. "הן הקפידו לעשות קצת ספורט כדי לשמור על הגוף, מה שאפשר לעשות במקום מאוד מצומצם - סקוואטים, תרגילים עם היד שמתפקדת, בטן. המוח מאוד גמיש ובחרו להשתמש בו כדי להחזיק את עצמן פעילות, עם תקווה, בחיים".
"ברור שהיו גם שיחות עם השובים", המשיכה. "היא למדה ערבית בלית ברירה, בעל כורחה, כדי לשרוד. כדי שיהיה אפשר יהיה לדבר ברור, אתה רוצה לבקש מהם דברים מסוימים, הם מדברים אליך ואתה רוצה להבין אותם".
כשנמלטה מהמסיבה, רומי עלתה לרכב עם חברתה גאיה חליפה, בו נהג בן שמעוני ונסע אופיר צרפתי. היא היחידה מבין הארבעה ששרדה. "בוודאי שיש לה רצון לדבר עם המשפחות שלהם. היא מבינה את התפקיד שלה בתור האחרונה שנותרה בחיים מיושבי הרכב. יש גם מחשבה להגיע לשם (למקום ממנו נחטפה - א"ס)", אמרה. "היא ילדה בת 24 שהייתה צריכה להיות במקום אחר לחלוטין. רומי לא בחרה בזה אף פעם, לא בחרה להיות הפנים של שום דבר ובמרכז הדבר הכי סוער במדינת ישראל. אני מבקשת שייתנו לה את השלווה והחירות לבחור. את הפרטיות להיות מי שהיא רוצה ולא מי שרוצים שתהיה. כרגע היא רוצה להיות בשמש כמה שיותר, לשבת בשקט במרפסת".
בשבועות האחרונים התחוללה סערה לאחר שמגישת כאן 11 אילה חסון שיבחה את ה"שינוי", לדבריה, שעשתה לשם גונן בדרך המאבק שלה. "והנה היום היא מחבקת את הבת שלה", אמרה חסון. "אני לא מצליחה להבין מאיפה זה מגיע", התייחסה לכך לשם גונן. "ממש לא שיניתי, לא היה כמעט אף רגע שהתנהלתי בצורה שונה. היה רגע שבו הבנתי שהמשקל הגדול ביותר הוא של העם, שהוא יהיה מי שיחזיר את החטופים. עברתי ישוב-ישוב כדי להבין את הפחד והקושי. להגיד שבזכות זה הבאתי את רומי זו הגדרה משונה. אי-אפשר להחזיר אותה לבד, זה תמיד היה בהסכם להשבת חטופים. רומי חזרה ראשונה כי היא האזרחית הפצועה הקשה ביותר ולכן הייתה בראש הרשימה".
"חשוב לי להגיד שאני מבינה את הלב של משפחות הנרצחים", ביקשה להוסיף. "יש קושי מאוד גדול של שחרור מחבלים, לאף אחד מאיתנו זה לא בא בטוב. יש מקומות בארץ שהסיכון בהם עולה בעקבות זה. המדינה צריכה להיות אחראית".