"שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,
זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָֹח.
שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,
כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.
כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,
גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז".
ימי פדיון השבויים האלה מורכבים מאד. עיסה מסובכת של תחושות ומחשבות. האבל והשמחה מהולים. כשהסקרנות והדאגות מרתקות אותנו למסכים ולכותרות. מתוך כל הסערות האמיתיות והיזומות האלה עולים רגעים של אנושיות צרופה וסולידריות כנה עם השבים והשבות. עם הנותרים בצרה ובשביה ועם המשפחות.
עוצמת הרגשות הציבורים היא בעלת חשיבות פוליטית מכרעת, כי היא המבע הברור והמהותי של רצון הישראלים בהמשך ההסדרים והעסקות עד שובם של אחרוני קורבנות אוקטובר 23. זה מהחיים האמיתיים, לא סקרים של ערוץ 14 ולא מניפולציות של הפוליטו-קרימינל מקיסריה.
קשה שלא להתרשם מעוצמת רוחן של השבות ומשפחותיהן. אף שלעולם לא נדע באמת מה קורה בנפשם פנימה ולמרות שעוד רגע נשכח את ההתרגשות ונדפדף אל הריגוש הבא הימים והאירועים האלה יותירו את חותמם בנפש כולנו. והם - הקרבנות החיים - יישארו עם הזיכרונות והטראומות, עם הפחדים והסיוטים, עם ההפקרה וההפקרות, השנה האבודה ותום החיים שנגזל ונקטע.
רוח האדם העזה מנשבת גם בחורבות עזה. למרות שמחתם האפילה של תאבי הנקם שביננו למראה עליבות חיי העזתים. ולעומת מצדיקי הפשעים שידם חוללה את ההרס הנורא והמיותר הזה. כי כן... השנה האחרונה בעזה היתה לעירבוביה של מלחמה צודקת ופשעי מלחמה בלתי צודקים בעליל שקשה להפריד בינהם. מלחמה צודקת נגד פושעי החמאס ופשעים בלתי נסבלים כנגדה של אוכלוסייה אומללה שנלכדה בין פטיש הקיצוניות שלהם לסדן הנקמה שלנו.
אני מביט בשיירות השבים לביתם ותוהה - האם כך נראו שיירות גולי בבל? במספרם, העזתים רבים בעשרות מונים מאלה שהוגלו מכאן בימי בית ראשון ושני גם יחד. קשה להפטר מהמחשבות הטורדניות: כמה דורות יחזיקו הזיכרונות שלהם מעמד. כמו שלנו, אלפי שנים? חורבן ביתם הנוכחי חיזק מן הסתם את הזיכרונות והחלומות שלהם על הבית הקודם. עזה היא בָּבֶל של גולי 48 שגורשו וברחו לשם מיפו ואשדוד, אשקלון, בארשבע וכפרי פלסטין שחרבו. אני חושב על חזרתם להריסות ביתם. האם תעמוד להם הרוח לשקם, לבנות מחדש בית ופרנסה, חברה ותקוות? אני מקווה למענם ולמעננו גם יחד.
בכנות, אני לא משוכנע שלוּ גורל דומה היה פוקד, חלילה, את הישראלים. וממדי ההרס והחורבן היו כשל עזה והעיירות הסמוכות לה, שכולנו היינו חוזרים בכזאת נחישות כדי להתחיל את הכל מבראשית. שהרי עִם יד על הלב - כמה מאיתנו לא מהרהרים בימים אלה בהגירה? לא מעט. שתי הקהילות הלאומיות שלנו הרוסות. עזה חרבה מבחוץ ומורעלת בארס החמאס מבפנים. ישראל של הכוח המוחלט רקובה עד היסוד הפוליטי שלה. מושחתת בידיה מנהיגיה, מטופשת כמו רבים מנבחריה ורוח רעה של לאומנות גזענית מנשבת במפרשיה.
במקום השבר שם הסיכוי. אחרי שנים איומות שכאלה שני דברים ברורים: אף אחד לא הולך מכאן. והכח האלים לא מביא להישגים וניצחונות, להיפך. הגיע הזמן, איפה, לקבל את האחר ולנסות את הגישה שמעולם לא נוסתה כאן. לו הייתה מתחדשת הנבואה - במקום תורות הגאולה ואחרית הימים של שרלטני יהדות זמננו - היו לה מן הסתם שני חלקים. נבואת הזעם הייתה מקללת את ראשי ישראל ועזה גם יחד:
"על שלשה פשעי עזה ועל ארבעה לא אשיבנו. על האש הזרה אשר הבעירו ועל רצחנותם. ושלחתי אש בחומת עזה ואכלה חורבותיה. ואבדו שארית קנאיה עד עולם.
ועל שלשה פשעי ירושלים ועל ארבעה לא אשיבנו. על דושם בַּחֲרֻצוֹת הברזל את חפי עזה ואת גזלות הגדה. ושלחתי אש בבית נתניהו ואכלה ארמנות רעייתו ובנו. ושברתי בריח מתנחלים-נוכלים והכרתי יושב מקרית ארבע ואספסוף תומכיהם. עד הישמדם"
ונבואת הנחמה הייתה ברוחו של שאול טשרניחובסקי. מהאמונה הנ"ל באדם, בכל אדם, בחלומותיו וברוחו העזה. ועד לתקוות שני עמינו:
"אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד,
אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיּוֹם,
אַךְ בּוֹא יָבוֹא - יִשְׂאוּ שָׁלוֹם
אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְּאֹם".
ומבין הריסותיהן של שתי החברות תעלה רוח חדשה, רוח עוז - רוחם של אלה שלא התייאשו.
אברהם בורג היה יושב ראש הכנסת ויושב ראש הסוכנות היהודית.