כל עם ישראל צופה ויצפה בימים הקרובים בתמונות המשמחות של חזרת החטופות לארץ, עומדות על הרגליים, מחייכות, מנופפות באהבה והאופוריה בשיאה.
רק אני יושבת בבית, מנסה לא לצפות בתיעוד הפולשני הזה. יודעת מניסיון אישי שהתמונות ישודרו שוב ושוב בלופים בכל הרשתות עוד זמן ארוך, ובכל פעם שהן יצפו בהן, הן יתכווצו קצת על הכורסא כמו אמא שלי, לאחר שובה. רגעי המעבר מחמאס לצלב האדום הם רגעים קשים ומפחידים, והבהלה ניכרת מכל תמונה; לא רגעים שמישהו היה רוצה שכל העולם יצפה בהם.
גם לי היה קשה לראות את התמונות האלה בטלוויזיה ביום השחרור, למרות כל השמחה. ראינו את אמא שיצאה ב-7 באוקטובר על רגליה, יושבת בכסא גלגלים. רק בדיעבד הבנו שזה היה כדי להקל על המעברים, ולא כי קרה לה משהו.
כולם מדברים על "איך הן נראות טוב", ושוכחים רק לרגע שאסור להסתכל בקנקן. האדרנלין מהשחרור ישקע, ואז הן ומשפחותיהן יצטרכו להתמודד עם כל מה שעבר עליהן. המשפחות יצטרכו להשלים להן הרבה מידע כואב - מי נרצח, מי שרד, למי עדיין מחכים, ובמקרה של אלו שנחטפו מהקיבוצים - מה קרה לבית ולקהילה. הרבה ימים לא פשוטים, שהחיוכים של יום השחרור לא מעידים עליהם.
והציבור מתמכר לתחושות. כולנו היינו זקוקים כל כך לרגע של שמחה בתוך כל הרוע של השנה האחרונה. האופוריה מספיקה כמעט עד לשחרור הבא. אני לא יכולה לא לתהות אם אין כאן כוונת מכוון למשוך את האופוריה, כדי להרדים אותנו. הרי ידוע לנו שנתניהו רצה את העסקה המתמשכת לאין קץ הזו, כך שחלילה לא תיגמר לו המלחמה ואיתה גם הקואליציה. אולי גם המחשבה על כך היא שהובילה להחלטה לעשות עסקה בשלבים, שחרורים בפעימות עם מרווח גדול ביניהם.
אני יושבת בבית ולא לוקחת חלק בפסטיבל, חרדה מאימת האופוריה המרדימה שתחסל את המאבק - ויש לנו עוד 90 חטופים להיאבק עליהם. מנסה לשמור את העיניים על הכדור, שלא יטרפד לנו שוב כמו ב-30.11 כשברגע אחד העסקה התפוצצה, שרק ימשיך לשלב השני עד שאחרון החטופים יהיה בבית.
ויש גם קשר שתיקה: ארבע אזרחיות, ואז תצפיתניות, וארבל ואגם, ואז גברים מבוגרים.
על שירי ביבס והילדים - לא מדברים כמעט, גם הם היו אמורים להיות בפעימות הראשונות. אומרים שיש חשש כבד לחייהם, אבל בואו לא נדבר על זה עכשיו, זה הורס לנו את השמחה, פוגע לנו באופוריה. יש הרגשה שגם התקשורת לא רוצה להרוס עכשיו, ובכך היא משתתפת, במודע או לא, במזימה להרדים אותנו באמצעות האופוריה.
ולי לא נותר אלא לצעוק: עזבו את ריאליטי החטופים שמשודר בלופים, צאו לרחובות, יש לנו עוד 90 חטופות וחטופים להציל, העסקה הזו יכולה להתפוצץ ברגע. בואו לא ניתן לזה לקרות!
הכותבת היא בת קיבוץ ניר עוז, ובתה של דיצה שנחטפה ושוחררה ביום ה-53 למלחמה