אם אפשר היה לרכז את הדמעות שהוזלו אתמול (שבת) ברחבי ישראל מול מסך הטלוויזיה, היינו יכולים לפתור את בעיית המים במזרח התיכון. בבוקר, בשעות ההמתנה מורטות העצבים, בחרתי להתמקד דווקא באייל אשל, אביה של התצפיתנית רוני אשל ז"ל, שישב באולפן 12.
איש אציל אשל, מנסה לשמוח עם כולם. אני לא בטוח שהייתי יכול לשבת שם במקומו, לו הבת שלי הייתה נרצחת שם, בבסיס נחל עוז, על משמרתה. המשמרת שהיא לא הפקירה. המשמרת שכמעט כל האחרים כן הפקירו.
כשארבעת רכבי השטח ובהם התצפיתניות של כולנו מילאו את המסך מעזה, חזרתי להקלטות רשת הקשר של השבת הארורה ההיא. האזנתי שוב לרוני אשל וחברותיה קוראות בקשר את קריאתן, עושות את עבודתן, מבשרות את בוא המרצחים. חודשים ארוכים הן התריעו, אבל אף אחד לא ראה אותן, לא ספר אותן, לא הקשיב להן, לא לקח אותן ברצינות.
"תחנות דייגו, חמושים מתקרבים לגדר, חמושים חצו את הגדר, חמושים הדליקו אש בגדר, חמושים מפוצצים את שעון חול, חמושים נמצאים בספארי. תחנות דייגו, יש מצב לפרש טורקי. תחנות דייגו, פרש טורקי! דווחו קבלה", הן זעקו והתחננו ברשת הקשר.
אף אחד לא דיווח קבלה. לא היה מי שיקבל את ה"פרש טורקי" (מילת הקוד לחציית הגדר על ידי כוחות עוינים). התצפיתניות היו שם לבד, בנחל עוז, עם כמה עשרות לוחמי גולני ועוד כמה לוחמות רוכב שמיים מול אלפי מחבלי נוח'בה. וזהו.
הפרש הטורקי הזה לא אמור היה להפתיע איש. הוא דהר לאורכה ורוחבה של הגדר הזו חודשים ארוכים. כל הסימנים המעידים היו שם. כל המודיעין היה שם. הדבר היחיד שלא היה זו צניעות. אף אחד לא לקח ברצינות את הדיווחים של התצפיתניות. אף אחד לא ספר את הנגדת ו', היחידה שהבינה את המצב בכל אגף המודיעין המפואר שלנו. כל השאר טבעו בהיבריס של עצמם. היבריס זה עניין קטלני.
התצפיתניות שנרצחו ונחטפו מנחל עוז הן סמל ההפקרה. "תדע כל אם עברייה שהפקידה את גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך", אמר דוד בן־גוריון, וגם הוא לא היה מאמין עד כמה המפקדים האלה לא היו ראויים לכך בשבעה באוקטובר. לא הם, לא המפקדים שלהם, ולא המפקדים של המפקדים שלהם. ולא הדרג המדיני. לא הממשלה, לא ראש הממשלה, לא שרי הממשלה, שהדבר היחיד שעניין אותם בשנה שקדמה לטבח הוא ביזה והפיכה.
לכן, זה הזמן לבקש מהן סליחה. סליחה בשם צה"ל והרמטכ"ל. סליחה בשם מפקד הפיקוד, קצין המודיעין של הפיקוד וקצין המודיעין של האוגדה, שפשוט לא ספרו אותן. סליחה בשם אגף המודיעין וראש אמ"ן, סליחה בשם כל מי שתרם ל"תפיסת ההגנה" בעוטף עזה, להסתמכות על "המכשול", להתנשאות על חמאס והזלזול הנפשע בו, בכוונותיו וביכולותיו.
סליחה בשם הממשלה, ראש הממשלה וכל אלה שלא הבינו שמי שמגדל תנין בבריכה, בסוף ייטרף. סליחה בשם "ההכלה" וסליחה בשם ההזנחה וסליחה בשם כל אלה שטענו ש"חמאס הוא נכס", וכל אלה שקיבלו המלצות לערוף את הנהגת חמאס בעזה אבל לא רצו.
סליחה בשם ראש שירות הביטחון הכללי וראש אגף המודיעין וכל שאר הראשים והזנבות שכשכשו ולא ראו שעל הקיר יש כתובת ענקית, אדומה, כתובה בדם. סליחה גם בשמנו. סליחה על זה שלא הבאנו אתכן בחזרה הביתה בזמן.
יום מכונן היה אתמול. יום שבו ניסה חמאס לייצר תמונת ניצחון, אבל תמונת הניצחון הייתה שלנו. ארבע בנות צעירות, בנות פחות מ־20, עלו על במה במרכז עזה, מוקפות בחמושי חמאס רעולי פנים והמוני עזתים משולהבים - וחייכו.
אחר כך גם הניפו אגרופים באוויר. אחת מהן סימנה "וי". מאחוריהן ההמון העזתי, מולן מדינה שלמה שמחסירה פעימה, עוצרת נשימה, מייבבת בבכי של אושר. מדינה שהופכת ללב אחד, לפעימה אחת, לטיפה אחת קטנה של אושר בתוך הגיהינום שנחת כאן על כולנו בשבעה באוקטובר. מדינה שברגעים כאלה, אין גאווה יותר גדולה בעולם מלהיות חלק ממנה.
אנחנו יודעים שישראל אינה מדינה אידיאלית. זה לא המקום שבו אתה רוצה לעמוד בתור. זה לא המקום שבו אתה רוצה לקנות בסופרמרקט. זה לא המקום שבו אתה יכול להרשות לעצמך לרכוש דירה. זה לא המקום שבו אתה יכול לישון בשקט או לתכנן אירוע כלשהו בלי להתפלל שלא יקרה שום דבר שיהרוס אותו.
אבל זה המקום היחיד שבו אתה רוצה להיות כשאתה בצרה. אין דבר דומה לזה בשום מקום אחר בעולם. כשיהונתן גפן כתב שהוא לא באמת אוהב את המדינה, אבל מאוד אוהב את הפלוגה, הוא נגע בנקודה הזו. אנחנו כאן בגלל החבר'ה. והחבר'ה כאן כשאנחנו בצרה. כולם. בלב ובנפש, באש ובמים.
שחרורן אתמול של קרינה, לירי, דניאלה ונעמה היה לידתן השנייה. ההיריון היה ארוך יותר, כמעט 15 חודשים, אבל כמו בלידה, זה היה תהליך קשה, כואב, מורט עצבים. כמו בלידה, אתה עומד ומצפה לבשורה של המיילדת, של הרופאים, רוצה לראות שהתינוקת נושמת, שהיא בסדר, שהיא נורמלית, שאין שום דבר לא צפוי. כמו בלידה, אתה נושם לרווחה ודמעותיך שוטפות כשמתברר שהכול בסדר.
אתמול התברר שהכול בסדר. עוד ארבע משפחות נגאלו מייסוריהן. הן מתחילות עכשיו מסע ארוך ומייגע בדרך חזרה. יהיו עליות, יהיו מורדות, יהיו עוד הרבה דמעות ויהיו ניצחונות. כל מה שצריך לעשות זה לדאוג שכל שאר המשפחות יצטרפו אליהן, בזו אחר זו.
אלה שישמחו בגאולת הבנות והבנים ואלה שיוכלו להביא אותם לקבר ישראל. זו החובה שלנו לקורבנות. זו החובה שלנו לעצמנו. מחיר העסקה כבד, הבטן הומה והדם רותח, אבל את המחיר הזה אנחנו חייבים לשלם. צריך לקוות ולהישבע שלא תקום כאן עוד ממשלה שתסכים להפקרות הזו, להזנחה הזו, להסכמה הזו לגידולה של מפלצת נוספת על הגדר. כי לעולם לא עוד.