בעדותו המפורסמת במשפט אייכמן, אמר הסופר ניצול אושוויץ יחיאל די-נור, הוא ק. צטניק, כי הזמן של "הפלנטה האחרת" פועל אחרת מאשר בכל מקום אחר. "הייתי שם בערך שנתיים. אין הזמן שם כפי שהוא כאן, על כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגל זמן אחר", סיפר.
היום, יום השואה הבינלאומי, אנו מציינים 80 שנה מאז שמחנה הריכוז, סמל לזוועות הג'נוסייד שביצעו הנאצים ועוזריהם, שוחרר בידי הצבא האדום. כמיליון ושלוש מאות אלף בני אדם נשלחו אל קומפלקס המחנות לאורך שנות פעילותו, ומתוכם כמיליון ומאה אלף נרצחו. רובם המוחלט יהודים, ולצידם צוענים, פולנים, שבויי מלחמה סובייטיים ואסירים ממדינות נוספות. למעשה, כ-900 אלף מבין הנרצחים נשלחו אל תאי הגזים מיד עם הגיעם למקום. בינואר 1945 מפעל הניצול והמוות, אתר הרצח הגדול ביותר שידעה אירופה, חדל לפעול, ואסיריו ששרדו שוחררו לחופשי.
אך גם גלגלי הזמן של אושוויץ מתחילים עכשיו מעגל חדש, בטריטוריה לא מוכרת. 80 שנה אחרי שחרור המחנה, אנו מתקרבים בצעדי ענק לעידן העדויות השותקות - עידן ללא ניצולי שואה; כשהעדויות הפיזיות לזוועה הולכות ומתבלות; ובעוד הרשתות החברתיות, בסיוע הבינה המלאכותית הזמינה יותר ויותר ופוליטיקאים בורים ופופליסטים, משמשות כר פורה להכחשת שואה ולעיוות ההיסטוריה.
בעשורים האחרונים הלך וגבר החשש מהרגע ההיסטורי שבו ילך ניצול השואה האחרון לעולמו. לפי הערכות של ועדת התביעות, ברחבי העולם חיים - נכון לתחילת שנת 2024 - כ-250 אלף ניצולי שואה, כמחציתם בישראל. רובם המוחץ של הניצולים שנותרו בחיים היו ילדים קטנים או נערים בזמן מלחמת העולם השנייה. יותר מ-60% מהנותרים - נשים. לטקס שנערך היום במקום צפויים להגיע בסך הכול כ-50 ניצולים של המחנה. לשם השוואה, ליום השנה ה-70 הגיעו 300 ניצולים, לפי דיווח של סוכנות הידיעות היהודית JTA. מחשש לפארסה פוליטית שתאפיל על ההוקרה לניצולים, אף מנהיג לא הוזמן לנאום באירוע. נתניהו, על כל פנים, גם לא יגיע.
הרבה יותר ממוזיאונים או התרבות הפופולרית, הניצולים החיים הם אבן הפינה של זיכרון השואה. מן הסתם, הם אלו שבאמת היו שם ויכולים לספר את הסיפור על הנורא מכל - במסעות, בהרצאות, בסרטים תיעודיים ובערבי זיכרון. מי יישא את הזיכרון במקומם? איך המטען הזה יגיע לדורות שמבחינתם כל זה הוא היסטוריה רחוקה? והאם, בלעדי הניצולים, העולם ירשה לעצמו סופית לשכוח?
שתי טונות של שיער, 110 אלף נעליים
במקביל להיעלמות הניצולים, דווקא מסתמנת פריחה לכאורה של מוסדות ההנצחה. בשנתיים האחרונות נפתחו מוזיאונים להנצחת השואה באמסטרדם וטורונטו, מוסדות דומים צפויים להיפתח בשנים הקרובות ברומא וסלוניקי, וגם ממשלת בריטניה מקדמת הקמת אתר הנצחה גדול בלונדון. אולם, במערכה נגד הדעיכה הבלתי נמנעת של הזיכרון, מוסדות העוסקים בהנצחת השואה עושים כל שביכולתם כדי למשוך מבקרים צעירים.
כך גם מוזיאון אושוויץ, המשמר את השרידים של מחנה הריכוז ושל אתר ההשמדה בירקנאו. בשנה האחרונה ביקרו שם כמיליון ו-830 אלף בני אדם, נתון נאה עם כוכבית: זו אמנם עלייה של עשרה אחוזים מהנתון של 2023, אבל מספר המבקרים עוד לא הדביק את השיא שנרשם בשנת 2019 - 2.32 מיליון בני אדם. מגיפת הקורונה חתכה בחדות את הנתונים הגבוהים של העשור הקודם, וגם המלחמות בין רוסיה לאוקראינה ובין ישראל לשכנותיה ככל הנראה לא עזרו. כרבע מהמבקרים הם פולנים, ורבים מגיעים גם מבריטניה, ספרד, איטליה גרמניה, ארצות הברית, צ'כיה, צרפת, סלובקיה, הולנד והונגריה - יותר מאשר מישראל (20,578 מבקרים לאורך השנה האחרונה).
הדוח המסכם של המוזיאון לשנת 2024 מגלה אתר שמנסה להתחדש בשלל דרכים. במוזיאון עובדים על שתי תערוכות קבע חדשות שייפתחו במהלך השנה הקרובה: אחת על חיי האסירים במחנה, ושנייה על חיי תושבי אושווינצ'ים - העיירה הסמוכה למחנה - ויישובי הסביבה הנוספים במלחמת העולם השנייה, שתמחיש את הסבל של הפולנים תחת משטר הטרור הנאצי. פרויקט עצום מימדים אחר שהסתיים בנובמבר האחרון כולל כרוניקה בת חמישה כרכים ויותר מ-2,000 עמודים שמגוללת את ההתרחשויות במחנה מדי יום ויום לאורך כל שנות פעילותו.
ההיסטוריונים של המוזיאון עוד מוצאים מדי פעם תגליות. במהלך עבודות שימור בבלוק 8, נמצאו השנה חתיכות קרטון ועליהן ציורים של כלי שחמט, ששימשו את האסירים ששהו בו. נמצאו גם כמה בגדים אזרחיים, ספל וכמה שטרות. לפני כשנה וחצי הושקה מעבדת שימור מתקדמת, שמתמודדת עם כמות המוצגים העצומה שמחזיק המוזיאון.
שימור הוא לא עניין של מה בכך. האותנטיות של שרידי אושוויץ היא נושא רגיש: האם יש לשאוף ששיער הקורבנות או רכושם יישאר מוצג לעולם, או שעלינו לתת לדברים להתכלות? ואם מחדשים אותם, האם זה איננו חטא כלפי ההיסטוריה? ומה נעשה אם גם העדויות האלו יתפוררו ויתפוגגו? כל אלה הן שאלות כבדות משקל, בכמה וכמה מובנים. בידי המוזיאון כשתי טונות של שיער, כ-110 אלף נעליים, 3,800 מזוודות, 12 אלף כלי מטבח, 470 פרותזות, כמעט 400 מדי פסים, כמעט 250 טליתות, 40 ק"ג של משקפיים, ועוד אינספור פריטים מחיי המחנה, של הקורבנות והרוצחים.
במוזיאון דיווחו באוקטובר האחרון על 14 פרויקטים של שימור בשטחו, חלקם מתייחסים למבנים שונים בתחומו; חלקם להריסות מבנים, כמו של המשרפות ותאי הגזים בבירקנאו; וחלקם באותם חפצים היסטוריים, וליתר דיוק - נעלי הילדים שנספו בו. במוזיאון טיפלו השנה ב-8,300 נעליים כאלה כדי שלא יתבלו וייהרסו, כמו גם במאות כלי אמייל, מכתבים, בגדים וחפצים נוספים.
המוזיאון מתחדש כמובן גם טכנולוגית. הוא פעיל בכל הרשתות החברתיות, ומעלה אליהן את פרטי הנרצחים אך גם מגיב בהקשרים האחרים. במוזיאון מדווחים על עלייה בכל הפלטפורמות מלבד X של אילון מאסק, שרבים עזבו בחודשים האחרונים במחאה על הקיצוניות שפורחת בה. גם פודקאסט הושק, ברוח התקופה.
הנוכחות הווירטואלית לא מסתיימת כאן. מאז תחילת השנה שעברה מפעיל המוזיאון, בתמיכה של גוגל, סיורים וירטואליים מודרכים חיים לגולשים מרחבי העולם, זאת לצד סיורים דוממים שמאפשרים להשקיף על אתרים מרכזיים בתוך המחנה בדומה לפורמט של גוגל סטריט ויו. בסעיף הזה ישראל הקדימה אותם: זה כבר כמה שנים שארגון בשם "ניצחה הרוח" מציע סיורי מציאות וירטואלית (VR) במחנה, היישר מקניון ממילא בירושלים.
זירה אחרת של פעילות נוגעת לתרבות הפופולרית: "אזור העניין" של ג'ונתן גלייזר, המתמקד במפקד המחנה רודולף הס ובני משפחתו, גרף שבחים ופרסים על ימין ועל שמאל עוד לפני הסערה שעורר נאומו של הבמאי בטקס האוסקר. בתהליך ההפקה הארוך שלו, גלייזר ואנשיו עבדו בצמוד לצוות המוזיאון, וקיבלו מידע, גישה וייעוץ בנוגע לכל פרט ופרט. "הסרט הזה לא היה אפשרי ללא שיתוף הפעולה הזה", אמר הבמאי. הווילה של משפחת הס, אגב, נרכשה השנה בידי גוף אמריקני, שיפתח אותה כעת לציבור כמוזיאון בפני עצמו.
יש גם עיבודים פחות משמחים מבחינת המוזיאון. רב המכר "המקעקע מאושוויץ" של הת'ר מוריס, והסדרה בעקבותיו שעלתה בשנה שעברה, הובילו את המוזיאון לפרסם סקירה מקיפה על אי הדיוקים הכלולים בו, לרבות התרחשויות שמבחינה היסטורית לא היו יכולים להתרחש. ולפעמים יש ממש טעם רע: קומדיה רומנטית בוליוודית בשם "Bawaal", שיצאה לפני כשנה וחצי, תיארה זוג שיוצא לסייר באתרי זיכרון של מלחמת העולם השניים באירופה, ומגיעים גם לאושוויץ. לצד משפטים בלתי נתפסים שנאמרים בסרט כגון "לכל מערכת יחסים יש את האושוויץ שלה", השניים מדמיינים את עצמם כאסירים במדי המחנה, ובהמשך הגיבורה, המתמודדת עם אפילפסיה, מתמוטטת בתאי הגזים.
ובינתיים, ברשת
גם לאחר 80 שנה, הדיון ההיסטורי על השואה נוגע עדיין בנימים רגישים ומסעיר את הרוחות, ולא רק בישראל או בקרב יהודים. לא פעם, מנהיגים חסרי מצפון מנסים לנצל את השואה עבור הרטוריקה שלהם, או להציג נראטיב משוכתב של העבר מטעמים פוליטיים פנימיים. כעת, יותר מתמיד, השילוב הקטלני בין פוליטיקה פופוליסטית, בורות והפצה זריזה ברשתות החברתיות, מאיים על זיכרון השואה. ביטויים של הכחשת שואה ואנטישמיות ממש נפוצים ברשתות במהירות, תופסים טרמפ על כל נושא שעל סדר היום, ובמקרים נוראים לא פחות אף גולשים למעשי אלימות של ממש ברחוב.
מי שהסתבך בכמה וכמה פרשיות עם ניחוח אנטישמי הוא לא פחות מאשר האיש העשיר בעולם, בעלי X (לשעבר טוויטר) אילון מאסק - עוד הרבה לפני סערת "ההצדעה במועל יד" הטרייה או הנאום בוועידת מפלגת הימין הקיצוני הגרמנית AFD שבו עודד את הגרמנים להתקדם הלאה. כדי לנסות ולהלבין את מעשיו, מאסק ביקר גם באושוויץ, שם אף העז לטעון כי הרשת עשויה הייתה להציל יהודים מהשואה לו הייתה קיימת בזמן מלחמת העולם השנייה.
אולם, נראה כי דווקא ההיפך הוא הנכון: בפלטפורמות מהסוג הזה משגשגות אנטישמיות, קיצוניות ושנאה. גם נגד חברת מטא, המחזיקה בפייסבוק ואינסטגרם, נטען כי היא נכשלת בניסיון למנוע הכחשת שואה. ברקע הזה, מוזיאון אושוויץ הכריז כי הוא פועל למנוע תגובות מסיתות בתגובה לפוסטים שלו. הדוח השנתי של המוזיאון מציין גם התמודדות עם חדשות כזב שהפיצו לכאורה גורמים רוסים במטרה לפגוע באירועים לציון 80 שנה לשחרור המחנה, שאליהם רוסיה לא הוזמנה בשל הפלישה לאוקראינה.
אתגר אחר מגיע מכיוון הבינה המלאכותית, הנושא החם של השנים האחרונות שהולך ומתפתח בקצב הולך וגובר. בדצמבר האחרון נערכה ועידה שעסקה בהשפעה האפשרית של AI על זכרון השואה, ובה הוצגו הסכנות: הפצה של תוכן פוגעני או מסולף, סרטוני דיפ פייק ועד וידאו שיצר מחולל על סמך מיין קאמפף. אלא שיש גם מי שמשוכנע שאפשר להיעזר בטכנולוגיה החדשה גם למטרות חיוביות יותר, בעיקר בתחום המחקר. באותה ועידה, נציגה של יד ושם סיפרה כיצד AI סייע לאתר שמות של מאות קורבנות שלא היו בידי המוסד קודם לכן. האם התועלת תעלה על הנזק?
כל האתגרים האלה ממחישים: 80 שנה אחרי אושוויץ, המערכה על האמת נמשכת כל הזמן. למרות השנים הארוכות של המחקר והתיעוד, חרף אינספור ספרים, מחקרים וטקסי הזיכרון, יכול להיות שמכאן והלאה, זה רק ייעשה יותר קשה.