ישראל איננה עוד התשובה ההיסטורית לשואה - אלא סכום כל שואותיה

יש בעולם המון מוזיאוני שואה. לפעמים יש לך הרגשה שכמספר הקרבנות כן מספר מוסדות ההנצחה. ואולי ראוי שכך. הם שונים באופיים ובתכניהם. בהתאם למקום, לתורמים ולזיכרונות הסובייקטיביים של המקימים. ביקרתי בלא מעט מהם. מנסה ללמוד עוד משהו על ההיסטוריות של הימים ההם ועל האקטואליות של ימינו אנו.

עולם זיכרון השואה מחולק לשלשה סוגי מוזיאונים. יד ושם הוא המרכזי שבחיינו. שער הכניסה הריגשי לישראל. כל ראש מדינה חייב לעבור שם, לחבוש כיפה שחורה, להרכין ראש ולמלמל את המתחייב אודות ה"לעולם לא עוד". עם השנים המקום הפך לגדול יותר מישראל עצמה ובלע אותה. הוא האקסיומה ממנה נובעים כל הדברים. כי ישראל איננה עוד התשובה ההיסטורית לשואה אלא סכום כל שואותיה. השואה היא הנפש והמנטליות, היא האסטרטגיה והפוליטיקה, היא מכבסת כל החטאים והעוונות של ישראל המרושעת. כפי שהטיח בי אחד מפולמוסני הימין לאחרונה:

• "אברום, לא הקמנו בעזה תאי גזים, נכון?"
• "אני מקווה", עניתי.
• "אז הכל בסדר", סיכם הפילוסוף האמיץ את תורת השמדת העם היהודית המעודכנת.

איתו ושכמותו ישראל הפוכה לגמרי מחלומות מייסדיה והתחייבויות מקימיה. וכדבריו החדים והחותכים של תום פרידמן: "ישראל היא יד ושם עם חיל אוויר". בחירת השם של קריית השואה לא מקרית כלל. המושג לקוח מהבטחותיו של אלוהים בנבואת ישעיהו: "ונתתי להם בביתי ובחומתי יד ושם טוב מבנים ומבנות". זה נשמע כמו מוטו נפלא למפעל הנצחה שכזה. אבל רגע. למי הובטחה הנבואה? "כה אמר יהוה לסריסים...." כן, יד ושם הוא אתר הנצחה לסריסים וסריסותם. מונומנט לאלה שלא מסוגלים יותר. האם שם טמון זרע הסירוס הלאומי?

בברלין יש מוזיאון אחר. העיצוב שלו מרתק והוא נמצא במקום מרכזי בבירת גרמניה. העיר והמדינה שלא מעלימים אף רובד מההיסטוריות של העיר והעם. כל העבר נוכח שם כל הזמן; אבני הנגף המרוצפות במדרכות העיר ומנציחות את דרי הבתים שיצאו מהם אל השמדתם, מרתפי הטרור, מצבות ואנדרטאות, תוואי החומה, שמות של רחובות ושילטי תזכורת וזיכרון. המוזיאון היהודי בברלין הוא חלק ממערך הזיכרון האדיר הזה. של עיר התעקשת לזכור ולהזכיר את הכל כדי להימנע מחזרתם של דברים.
המוזיאון שם מציב בפני המבקרים אלף שנות יחסים בין יהודים לגרמנים. שחלקן היו מופלאות ואחרות איומות מכל. ואתה, המבקר, מתבקש לא לשכוח את ההיסטוריה הארוכה בגלל 12 שנות האימה של היטלר ותלייניו.

וגם בוושינגטון יש מוזיאון לאומי לזכר השואה. רגע, בעצם מה להם ולשואה? הרי הם לא חוללו אותה ולא אחראים לה. אז מה פתאום מוזיאון לאומי בבירת המעצמה? ועוד לצידם של מוסדות הזיכרון וההנצחה של קורותיהם שלהם. שאלת מקומה של השואה בזהות החברתית האמריקאית היא שאלה המחייבת דיון רחב אחר. לא כאן ולא עכשו. די אם נאמר כי השואה כסמל שימשה למשהו אחד בשנות התשעים בהן הוקם המוזיאון והיא משהו שונה לחלוטין היום. לגמרי לא בטוח כי בעוד כמה שנים היא - השואה - תחזיק מעמד בתור ה"שלייקעס" של ישראל בוושינגטון.

המוזיאון הוקם שם כי תכליתו היא לא העם היהודי וזיכרון חובלותיו (טראומות בעברית) אלא ההבנה שחוסר סובלנות מכל סוג, כלפי כל אדם, סופו אסון הומני. כי כל עם יכול להיות מקריב או קרבן. ואין אדם או עם המחוסנים מפניו. לא הגרמנים שכבר כשלו, לא האמריקאים וגם לא היהודים. לכן בכל קומות המוזיאון מוזכרים גם האחרים שנרצחו - צוענים, אינטלקטואלים, אנשי דת, חסרי ישע, אויבים ומתנגדי המשטר. מוזכרות שואות של אחרים (ההררו בנמיביה, הארמנים בתורכיה) והתצוגה האחרונה במוזיאון היא תמיד אוניברסלית.

עד לפני כמה שנים הונצחו שם זוועות מלחמת האזרחים בסוריה ועכשיו הפשעים של השלטון במיאנמר נגד הרוהינגיה. והאמירה פשוטה, כאמירתו של הכומר מרטין נימלר: לא השמעתי את קולי
תחילה הם באו ולקחו את הקומוניסטים -
ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי קומוניסט;

ואז הם באו ולקחו את הסוציאליסטים -
ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי סוציאליסט;

ואז הם באו ולקחו את חברי האיגוד המקצועי -
ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי חבר האיגוד המקצועי;

ואז הם באו ולקחו את היהודים -
ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי יהודי;

ואז הם באו ולקחו אותי -
וכבר לא נותר אדם,
לדבר בעדי.

יום השואה הבינלאומי הוא איפה לא עוד הזדמנות לבכיינות והתקרבנות יהודית. הוא יום שבו אמורים כל בני האדם לשים לב לפשעים ולעוונות נגד האנושות הקורים סביבם ולעשות למניעתם ותיקונם. ובמקרה הישראלי - לפשעים שאנחנו חוללנו בעזה ומעוללים בגדה המערבית הכבושה. עד שיום אחד יקום בירושלים הפלסטינית מוזיאון הנַכְּבָּה שינציח את כל אלה. השאלה היחידה שתהיה - מה תהיה זהותו?

תמונת ראי של יד ושם, המשך תחרות הטראומות - השואה נגד הנכבה - של שני העמים? אולי מאמץ עליון דו לאומי לדה רדיקליזציה עם זיכרון של שני הנראטיבים המתנגשים כדי לייצר עתיד אחר, אחד ומשותף לילדי המחר. ושמא המודל האמריקאי של אחריות לכלל בני האדם באשר הם? ביום בו המסר הזה יצא מכאן, מאיתנו, יהפוך הסכסוך האייקוני שלנו להסדר סמלי רב עוצמה שישרה מרוחו על המון סכסוכים אחרים בעולם. ולו זה יהיה שכרנו בשואתנו.

הכותב כיהן כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנות היהודית