מכל מסכת ההשפלות וההצקות שחווה הרמטכ"ל מהצווחנים השונים ששוגרו להמאיס עליו את חייו, מה שבאמת הפריע לו היה הניסיון הבריוני והשקרי לנשל את צה"ל מהישגי המלחמה ולהעבירם לידי "הדרג המדיני". שום דבר שעבר עליו, בעשרות שנים על מדים ובחודשים ארוכים של מלחמה, לא הכין אותו לעזות המצח והחוצפה הנדרשות כדי להפוך את צה"ל לגוף נרפה, שהיה צורך לדרבן אותו או לאכוף עליו חתירה למגע והתקפה על האויב כל הזמן, בכל החזיתות.
בשיחות סגורות שקיים עם מספר מצומצם של מקורבים וקולגות, כאלה שעל מדים וכאלה שכבר פשטו אותם, הוא היה מזועזע. "איך הם לא מתביישים?", שאל באחת הפעמים, "הרי הם יודעים את האמת, הם יודעים מי דחף ומי יזם ומי הציע, וגם מי בלם והיסס והתלבט ופעמים רבות סיכל".
הלוי שמע את הקולות, ראה את המראות ולא האמין. הוא ידע את האמת והוא היה משוכנע שהיא תנצח. אבל היא מפסידה. הוא ידע שראש הממשלה היסס והתלבט, והיה צריך לתת לו דחיפה הגונה (גם מבחוץ) כדי לצאת לתמרון בעזה. ארבעה ימים לאחר 7 באוקטובר הוא הביא לקבינט תוכנית מבצעית דחופה לביצוע מיידי של חיסול נסראללה, כל צמרת חמאס והפעלת מבצע מכשירי הקשר והביפרים "מלא מלא", אבל נתניהו סירב. הוא זכר שהוא ואחרים לחצו לרדת לחאן יונס ומחנות המרכז הרבה לפני שנתניהו נאות לאשר, כנ"ל לגבי רפיח. הוא ידע שגם באיראן התוכניות שהוא הביא היו נועזות ונרחבות יותר מאלה שהקבינט אישר.
והנה, הוא מוצא עצמו בתפקיד הפרד העצל והעיקש, שצריך לדרבן אותו כדי להסתער.
בסוף תש כוחו. מאז מינויו של ישראל כ"ץ לתפקיד שר הביטחון עלו ההתקפות על הלוי מדרגה, שלא לומר קומה שלמה. כ"ץ, בלי בושה, הפך אותו למטרת דמות, והקפיד להשפיל אותו לפחות פעם ביום. "היה ברור שכ"ץ לא מונה לתפקיד כדי להחזיר את הביטחון למדינה", אמר לאחרונה אחד ממקורבי הרמטכ"ל. "הוא מונה כדי להחזיר את הרצי הביתה".
אז עכשיו נתניהו יכול להיות מרוצה. הרמטכ"ל התפטר, צ'ק. מפקד פיקוד הדרום ירון פינקלמן, צ'ק. ראש אמ"ן חליוה, צ'ק. ראש אגף המבצעים בסיוק, כנראה צ'ק. נשארו העקשנים האחרונים: ראש השב"כ רונן בר, ואולי גם מפקד חיל האוויר תומר בר (אם כי לחיל האוויר אחריות שיורית משנית מאוד על 7 באוקטובר). על המוסד אפשר להתווכח (ומתווכחים פה ושם). זהו.
זוהי ממשלת סדום ועמורה. אין טעם להסביר ולהדגים כאן פעם נוספת שהאחריות הכוללת, העליונה, למחדל 7 באוקטובר, לקונספציה, לתפיסת ה"הכלה" של חמאס ולהפיכתו לנכס מניב, מוטלת על ממשלת ישראל ועל בנימין נתניהו. זה לא פוגע בעובדה שהאחריות המבצעית והמודיעינית מוטלת במלוא כובדה על כתפיהם של הרמטכ"ל וראשי הזרועות והאגפים. הם קיבלו את האחריות הזו, הרכינו ראש, ועכשיו הם גם הולכים הביתה.
הבעיה היא שהממשלה ממשיכה כרגיל. כאילו כלום. "אם יש משמעות למושג אחריות, ראש הממשלה חייב גם הוא ללכת", אמר נתניהו בנאום בכנסת לאחר פרסום דוח ועדת וינוגרד על מלחמת לבנון השנייה. "אם אין משמעות למושג אחריות, יש להחזיר לאלתר את דן חלוץ ועמיר פרץ לתפקידיהם", הוסיף. "בסירובו לפנות את מקומו, ראש הממשלה בורח מאחריות, ורבותיי, לא יעזרו כל התירוצים", סיים, בהביטו לעבר אהוד אולמרט.
זה הזמן להגיד לו את אותם הדברים: זה לא יעזור לך, מכובדנו בנימין נתניהו. 7 באוקטובר ייזכר לנצח כמחדל שלך, ובעיקר שלך. אתה היית הראש, אתה היית האחראי, אתה הוא זה שהסביר לוועדת וינוגרד, בכתב, שבתחומי ביטחון אין אחראי מלבד ראש הממשלה. גם לא שר הביטחון. הכל מוטל על כתפיו של ראש הממשלה. הוא צריך לדעת את מצב הצבא, את מצב הכוננות, הוא צריך לקרוא תיגר על ההערכות ועל ההתראות ועל הכל. הוא, ולא אחר. הוא, זה אתה, ביבי. אתה, ולא אחר.
אז ממשלת הדמים יכולה לסמן עוד שלושה סימני צ'ק. עוד שלוש קרקפות תלויות על החגורה של הממשלה, שממשיכה להימלט מאחריותה העליונה, הכוללת והאסטרטגית, לכל מה שקרה כאן ב־7 באוקטובר. תארו לעצמכם שמתישהו יתפטר גם ראש השב"כ. מה אז? מה יהיה התירוץ התורן של הממשלה? למה הם לא מקימים ועדת חקירה ממלכתית? למה הם לא מקבלים אחריות? למה הם לא מרכינים ראש, מתנצלים בפני העם, בפני המדינה, בפני המשפחות השכולות, משפחות החטופים, עשרות אלפי הפצועים והפגועים, המפונים, האנשים שאיבדו את עולמם, את יקיריהם, את מפעל חייהם, ומשגרים את עצמם לאי השדים?
התשובה פשוטה: כי אנחנו חיים בעידן שבו אין בושה בישראל. את מקומה של האחריות תפסה הציניות. את מקומה של הממלכתיות תפסו הסקטוריאליות, הביזה, האופורטוניזם המחליא. אין קווים אדומים, אין איזונים ובלמים, אין בדל של מחשבה על המדינה.
איתמר בן גביר סיפר לנו ב"פגוש את העיתונות" שבמסגרת הלחצים שהופעלו עליו להישאר בממשלה, הוצא לו הקרדיט על פיטורי הרמטכ"ל. פיתוי משמעותי, צריך להודות. בן גביר העדיף לדלג. צריך להתעכב על האירוע הזה. לתת לזה לשקוע. ראש הממשלה ניהל כאן מסחר, שלא לומר בזאר, בפיטורי הרמטכ"ל. הציע את ראשו של רב אלוף הרצי הלוי לכל המרבה במחיר. בן גביר סירב, מה עם סמוטריץ'?
ואכן, הפלא ופלא, למחרת בבוקר עלה לשידור עמיתו־יריבו של בן גביר, בצלאל סמוטריץ', שדווקא נשאר בקואליציה בינתיים, והודיע בקולי קולות שהרמטכ"ל צריך להתפטר. "איתו אי אפשר לנצח", טען. כששאלתי אותו (בתוכניתנו ברדיו 103FM) מה בעצם צה"ל לא עשה במסגרת המלחמה, הוא נתן תשובה שומטת לסת: צה"ל, גרס שר האוצר, לא מוכן לחלק את הסיוע ההומניטרי לעזה.
ישראל 2025 היא הגלגול המודרני של סדום ועמורה. בצלאל סמוטריץ' הוא שר בכיר בממשלה, שנתנה את ההוראה להכניס לעזה סיוע הומניטרי בכמויות עתק תוך כדי מלחמה. דלק, מים, אספקה, מזון, תרופות, הכל ובשפע. לראש הממשלה לא הייתה עוצמה או יכולת להתנגד ללחץ הבינלאומי החריף שהופעל עליו. זוהי אחריות הממשלה. לא קשור לצה"ל. אבל סמוטריץ', שבעבר הסביר לנו באריכות ובפירוט שחמאס הוא נכס ושהכסף הקטארי הזורם לרצועה הוא כורח, מתגולל עכשיו על הרמטכ"ל בטיעון לוגיסטי.
הנה, מילה במילה, דברים שאמר ב־2020: "הכסף הקטארי כרגע מבחינתנו הוא אמצעי למשוך זמן, הוא אמצעי להכיל כרגע את מה שקורה ברצועה, כדי להיות מוכנים לדבר הגדול. זאת האמת וצריך לומר אותה. יש סיבות מיוחדות למה הכסף הזה הוא דווקא קטארי ולא אחר", הוסיף.
השורה התחתונה קשה, גם לנו: העובדה שאת מדינת ישראל מנהלת עדיין ממשלת הדמים הזו, העובדה ששנה ושלושה חודשים לאחר האסון הגדול ביותר שקרה לנו האנשים האלה עדיין מכהנים, היא תעודת עניות בעיקר לנו. לישראלים שמוכנים להרכין ראש ולהכיל את העניין הזה. זה לא חמור כמו מדיניות הכלת החמאס שהוביל כאן נתניהו שנות דור. זה חמור שבעתיים. כי חמאס הוא אויב. ממשלת ישראל היא חלק מאיתנו. זו הפאשלה שלנו. זה המחדל שלנו. העובדה שהאנשים האלה לא מתביישים לקום כל בוקר ולהגיע למשרדיהם, תוך כדי המשך הטלת רפש בכל הסביבה, תהיה לנצח כתם כבד עלינו. על כולנו.