בימים האחרונים קרובי החטופים חזרו לתחילת המלחמה, אז נאלצו להפוך לתחקירנים עצמאים בניסיון להבין מה יעלה בגורל יקיריהם. העדכונים הדלים, אחד או שניים ביום ממינהלת החטופים, מספקים חלקיק מהמידע שעלה ברשתות החברתיות ובתקשורת. כל ידיעה חדשה שמשפחה מאתרת בטלגרם או בפושים ממערכות החדשות נשלחת מיד בקבוצות המשותפות, ויחד הן מעלות השערות על משמעותה. כל הכרזה מקרבת ליכולת להאמין שהפעם זה באמת יקרה.
"אנחנו בטלטלה רגשית מטורפת ומנסים להחזיק את זה", משתפת שרון, גיסתו של החטוף עופר קלדרון. "יש רשימה שמסתובבת, אף אחד לא אמר אם היא רשמית או לא, אם עופר בה או לא, אם הוא חי או מת. אנחנו מחכים בהיסטריה ובולעים חדשות. אף גורם רשמי לא באמת אומר לנו מה קורה. הפכנו להיות חיות תקשורת, משוטטים בין הערוצים והטלגרמים, מנסים לדלות כל מידע. ופשוט מקווים".
שרון הגיעה הערב ל"כיכר החטופים" בתל אביב, לצד כ-200 איש שנענו לקריאה שיצאה ממטה המשפחות. רוב המשפחות, אלה שקרוביהם עתידים להשתחרר בעיקר, בחרו להישאר בביתן, או להסתגר בחדר שיועד להן שבבית אריאלה הצמוד. המנטרה החוזרת בימים האחרונים, אומרת שרון, היא שהמשפחות "נעות בין תקווה לייאוש". התקווה עוד לא שלמה.
"עוד מוקדם לנו לשמוח", היא אומרת. "ברגע שהקצין שלנו יתקשר לעדכן שזה Done deal - נוכל להתחיל לנשום. כשהבנו שזה כנראה קורה עצרנו הכול. אנחנו כבר יומיים יושבים מול הטלוויזיה ומחכים לטלפון". חלק מהמשפחות רכשו עבור החטופים בגדים במידות שונות, מחוסר ידיעה באיזה מצב גופני ישובו. אחרות סידרו וניקו שוב את החדר. אך רובן ממתינות לרגע בו השיבה תהיה ודאית. רק מעטות הכינו תיק חזרה עבורם, למשל. "כמו האמונה שלא מכינים שום דבר לתינוק - אנחנו לא מכינים שום דבר לעופר עד שנדע שהוא מגיע", מסבירה שרון.
גיל דיקמן, ששתי קרובות משפחתו נחטפו - כרמל גת שנרצחה בשבי וירדן רומן גת שחזרה בעסקה הקודמת, מצטרף לדבריה. "אנחנו לא יודעים כלום, לומדים מהתקשורת. כל פוש מטלטל אותנו. זה מאוד קשה. יש משפחות שמתנתקות לגמרי ולא רואות או שומעות שום דבר".
ברקע הדיווחים המתפתחים, הוא וקרובי חטופים נוספים התאספו אתמול בכיכר ושהו יחד עד אמצע הלילה. ישבו במעגל, הזמינו פיצה ובירה, ודנו בשאלת 33 החטופים - אם זה קורה או לא, ומתי. לדבריו של דיקמן, שאלה אחת נפתרה - מי יהיו החטופים שיחזרו. "הירש כבר אמר לנו שהרשימה שפורסמה נכונה. ובכל זאת, אנשים לא סגורים אם החטוף שלהם חוזר או לא, כי למדנו ששום דבר לא בטוח. כרמל הייתה ברשימה ולא חזרה. ומצד שני, הרבה אנשים לא מתייחסים למשפחות החללים, אבל לא יודעים עד הסוף שזה נכון שהם מתו. כבר היו מקרים ויכול להיות שהם בחיים".
מבחינתו, ההכרזה של ארצות הברית, קטאר ומצרים סגרה את הסיפור. הידיעות המצננות על עיכובים וקשיים בדרך לעסקה כבר לא מטרידות אותו. "אבל איך שטראמפ צייץ הבנתי שזה גמור", הוא מוסיף. "בפגישה עם נתניהו הבנתי שהוא הולך על זה. הוא אמר שזה עוד לא סגור, אבל ראיתי במבט שלו. יכול להיות שהוא חיכה לטראמפ, או שטראמפ כפה את זה עליו. בכל מקרה זה מוכיח שאפשר היה לקחת את העסקה עוד קודם. משוגע למשל שבן גביר הפך את החטופים לנושא פוליטי, ונושא עליו הון. הוא אפילו לא מתבייש. פתאום אתה מסוגל להאמין שנתניהו עושה חישובים פוליטיים על אם ומתי לשחרר חטופים. זה שבר עמוק. גם אחרי העסקה אנחנו נישאר עם המחשבה שעשו פוליטיקה במקום להציל חיי אדם, ושיש אנשים שנרצחו בשבי בגלל החלטה פוליטית".
לנהל ריאיון איתו במיקום פומבי זו משימה כמעט בלתי אפשרית. פרצופו של דיקמן, מהקולות הבולטים במאבק מראשיתו, הוא מהמוכרים ביותר בקרב המשפחות. כל אחד שעובר לידו בכיכר רוצה להביע תמיכה. "אתה פותח את הלב, כל כך מרגש אותי", אומרת לו בדמעות אישה שעוצרת את השיחה. לשתי נשים מבוגרות אחרות שפונות אליו הוא מגלה שבת דודתו נרצחה בשבי, ומשיב לשאלות שלהן באורך רוח.
הידיעה שבשבילו, בשביל כרמל, זה מאוחר מדי, הופכת כל שאלה לסכין בלב. ואולם, הוא מבהיר, היא לא מונעת ממנו שמחה שלמה על חזרת יתר החטופים. "אימא שלי סיפרה לי שהיא עמדה אתמול בבגין והחזיקה את השלט 'עסקה עכשיו', ומישהו עצר אותה להגיד לה שהודיעו שיש עסקה. אנחנו יודעים כבר חודשים שזאת לא העסקה שלנו", הוא אומר. "אתה אומר לעצמך 'כרמל הייתה יכולה להיות פה', אבל אלה חדשות כל כך טובות שאני לא יכול לא להיות מבסוט, מלדמיין את שיר ואלה מקבלות את אבא שלהן, ירדן את אחותה, את לירי חוזרת להורים שלה. דמיינתי כל רגע כזה כל כך הרבה פעמים. פתאום זה הולך לקרות".
"מה שפוגם בזה באמת זו הידיעה שיש חטופים שיישארו מאחור ושזאת החלטה ישראלית שזה מה שיקרה. זה מרתיח. אני יודע שעוד לא מאוחר לתקן את זה וזאת תהיה המשימה הכי חשובה שלנו. עבדנו חודשים על לפתוח את הדלת שדרכה החטופים יצאו החוצה. עכשיו נצטרך להתגייס כל עם ישראל לוודא שהיא נשארת פתוחה עד שהאחרון החטופים יוצא ממנה", הוא מדגיש.
אחת הנשים שעוצרות את דיקמן היא אחייניתו של ליאור רודאיף, שנרצח ונחטף לעזה. הפעם היא נמצאת בכיכר כרכזת נוער בכפר אדומים, המלווה את הילדים ביוזמה לחלוקת פלאפל לזכרו של שורד השואה דוד "דוגו" לייטמר. במהלך השיחה עם דיקמן, היא רואה לפתע לראשונה פוסטר עם תמונתו של ליאור והכיתוב "אל תשאירו אותי מאחור", חלק מקמפיין חדש. למראה התמונה היא משתנקת, שמה יד על החזה וצריכה להסדיר נשימה. "זאת הפעם הראשונה שאני רואה את זה", היא מספרת. כמו כולם, גם היא משתוקקת לרגע בו תוכל לתלוש את הפוסטרים.
היוזמה שהביאה עשרות בני נוער להתרוצץ עם שקיות ובהן חצאי מנות פלאפל היא אחת מיני רבות הנראות בכיכר. בין מיצג השעון המתקתק לכתובת "Hope" צבעונית, עומדת מינדי שמרלינג, שליחת חב"ד בתל אביב, עם שלושת בנותיה ונכדה. כל שבוע הן מגיעות לחלק נרות שבת כדי לקדם תפילות למען החטופים. הפעם התחושה אחרת. "יש פה המון אנשים ביחס לשבועות אחרים", היא אומרת. "כולם בתחושות מעורבות. מבחינתי כלום לא השתנה, אנחנו מתפללים שנה וחצי שישתחררו, ולא נפסיק עד שזה יקרה".
בינתיים, במטה משפחות החטופים נערכים לרגע האמת. מאז העסקה הקודמת התחלפו רבים מהעובדים והמתנדבים, וכל בעלי התפקיד הבכירים. הרבה השתנה בשנה שעברה מאז ימי השחרורים הקודמים. החטופים ישובו אחרי תקופה ארוכה פי 9 בשבי. במטה מנסים ללמוד מהניסיון - ולערוך התאמות להבדלים בין הפעמים.
במסגרת ההכנות, כל משפחה שהחטוף שלה עתיד לחזור בחרה שני אנשי קשר מהמטה, שיסייעו בכל דבר שיצטרכו. בין השאר, הם ילוו אותם תקשורתית, ובמטה יספקו במידת הצורך גם סיוע נפשי, בריאותי וכלכלי. לצד זאת, הם נערכים גם לליווי המשפחות שיקיריהן לא יחזרו. יישובים שבהם מתגוררת משפחה של חטוף שלא חזר יוציאו קול קורא למתנדבים שידאגו להן לתמיכה ואוכל מנחם. בימי העסקה יקרינו בכיכר את המהדורות והחדשות לאורך היום. "ננסה ליצור תחושה של ביחד. כולם יצטרכו את זה", הם אומרים.