"הסכמה היסטורית!", לא פחות, בישרה אתמול (חמישי) בצהריים ההודעה המשותפת של שר המשפטים יריב לוין ושר החוץ גדעון סער. בדיוק שנתיים אחרי שהשיק לראשונה את המהפכה המשפטית שלו עם הכרזה נרגשת "הגיע הזמן לפעול!", לוין עשה השקה מחודשת למהפכה המשפטית 2.0: הפעם, ללא נוכחות עיתונאים ולא בשידור חי, אלא בסרטון שצולם מראש, כשסער מהנהן לצדו ושניהם חוזרים שוב ושוב על המלים "פשרה" ו"הסכמה" בשלל הטיות, ובליווי לוגו ממותג של "מתווה ההסכמה" למקרה שמישהו פספס את מילת הבאזז. ומעל הכל ריחפה ברכת הדרך משני האבות השכולים משני צדי המתרס, תא"ל דדי שמחי והשר לשעבר יזהר שי, שלקחו חסות על המתווה וקראו לפוליטיקאים "להתעלות לגודל השעה" ולפעול ללכידות העם.
את מה שלוין עשה אתמול ראוי ללמד בבית ספר לספינים ויח"צ: שבוע לפני הדדליין שמחייב אותו לבחור נשיא לעליון, שר המשפטים היה צריך סולם מילוט שיאפשר לו להימנע מהפרה של פסיקת בג"צ ולספוג את המינוי של השופט יצחק עמית מבלי להודות בתבוסה בסיבוב הראשון. אז הוא יצא לסיבוב שני, והחזיר את המהפכה המשפטית לשולחן, עטופה בצלופן ורוד של הסכמה ופשרה שגילגלה את הכדור מחוץ למגרש שלו. תוך דקות ספורות מפרסום מתווה לוין-סער-שמחי-שי כל ראשי מפלגות האופוזיציה הופצצו בבקשות לתגובה ובציוצים מוסרניים על היד המושטת שאינה פוגשת יד אחות.
אבל מבעד למיתוג הרך והמרוכך, זו אותה מהפכה, רק בגרסה קצת שונה. המתווה החדש של לוין לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים לא יביא לשליטה מוחלטת של הקואליציה במינוי שופטים כמו הגרסה הקודמת, אבל הוא כן יעשה פוליטיזציה של הליך הבחירה ובסופו של דבר יהפוך את בית המשפט העליון לגוף פוליטי. גם העקרונות שהוצגו לחוק יסוד החקיקה יגבילו משמעותית את הביקורת השיפוטית על הפוליטיקאים והממשלה. הוא גם לא באמת מייצג הסכמה רחבה, לכל היותר של 68 חברי הקואליציה: סער אמנם התחיל את המשא ומתן עם לוין לפני שנה וחצי בשבתו באופוזיציה, אבל מאז הוא כבר ערק לשולחן הממשלה בדרכו חזרה להיות ליכודניק מן המניין. כל הכבוד באמת לליכוד שמגיע לפשרות בינו לבין עצמו, אבל לא בטוח שאבי המהפכה והעורק חזרה הם הפרזנטורים הכי מוצלחים בשביל לשווק מסרי אחדות ופיוס לאומה.
לכן, מלבד מתן כהנא שהאחדות זורמת בנימי דמו, האופוזיציה הפגינה חשדנות וספקנות כלפי מתקפת החיוכים של אדריכלי "ההסכמות". אמנם, המהפכה המשפטית 2.0 פחות דרקונית מקודמתה, בעיקר בשל סעיף משמעותי שדוחה את תחולתה לכנסת הבאה ויאפשר לה לקבל או לאבד את אמון העם בבחירות הבאות, ובין חורים גדולים, יש בה גם סעיפים שבמערכת פוליטית בריאה היו יכולים להיות בסיס למשא ומתן. אבל באותה נשימה בה לוין מטיף לאחריות ופשרות, הוא גם מצהיר בריש גלי שהוא לא מוותר על המשך המלחמה, ומתכוון להחרים את נשיא העליון גם אחרי בחירתו ולא למנות שם שופטים חדשים עד הכנסת הבאה. ובאותה נשימה שבקואליציה קוראים לאופוזיציה להגיע להסכמות רחבות, הם גם מזכירים ללא הרף שעם 68 אצבעות, הם לא צריכים הסכמה מאף אחד ופשוט יכולים לדהור קדימה.
הצביעות ברטוריקה המפויסת והמאחדת מתחדדת כשממריאים למבט-על על פועלה של הממשלה, ואי אפשר להתייחס למתווה לוין-סער בבועה מנותקת משאר המהלכים המשטריים והמופעים הכוחניים שהיא מקדמת: הניסיון להדחת היועמ"שית, ההשתלטות על המשטרה, מינוי נציב שירות המדינה, התקציבים המגזריים המנופחים, פירוק לשכת עורכי הדין, סגירת תאגיד השידור הציבורי, ההשתמטות הלא חוקית ההמונית, הניסיון לחמוק מוועדת חקירה ממלכתית - הכל חלק מאותה מהפכה. שר התקשורת שלמה קרעי הצהיר השבוע שהוא מסרב לציית לבג"צ, ח"כ טלי גוטליב מסרבת להגיע לחקירה במשטרה, וראש הממשלה שהוא גם נאשם בפלילים עושה קרקס מהעדות שלו בבית המשפט. מאחורי המלים היפות המציאות ברורה: הממשלה - והעומד בראשה - מצפצפים על שלטון החוק.
כך שמתווה "ההסכמה" של לוין הוא בסך הכל תרגיל בספינולוגיה, שנועד להציג את האופוזיציה כסרבנית שלום, בזמן שהקואליציה ממשיכה לדהור קדימה בשלה. לא מן הנמנע שבצד הממלכתי יותר של האופוזיציה יהיו מי שייטו ליפול למלכודת הדבש של צו הפיוס והפשרות בשם הריאל פוליטיק, כשהאלטרנטיבה היא שהקואליציה תעביר מה שהיא רוצה ב-68 אצבעות. רק שהמשמעות האמיתית של "הסכמה" למתווה לוין היא מתן גושפנקה למהפכה המשפטית והמשטרית ולגיטימציה לכל הכאוס שהממשלה מחוללת.