במהלך ריאיון שערכתי אתמול עם ח"כ יצחק קרויזר מעוצמה יהודית על המתרחש בוועדה לבחירת שופטים חשתי לרגע (רגע מטומטם למדי), שיש לי כותרת ביד. שאלתי את קרויזר אם לדעתו שר המשפטים, שהוא יו"ר הוועדה לבחירת שופטים, צריך לקיים את פסיקת בג"ץ הקובעת כי עד 16 לחודש (יום חמישי הבא) על הוועדה להצביע על בחירתו של נשיא חדש לבית המשפט העליון. תשובתו הייתה ברורה ומובהקת: לוין צריך לקיים את הצו השיפוטי.
לא הופתעתי מהשורה התחתונה, שלפיה ההצבעה על בחירתו של יצחק עמית לנשיא הבא של בית המשפט העליון תתקיים גם תתקיים, כי היא הייתה ברורה לי. בימים האחרונים, מקורבי לוין אומרים בשיחות סגורות כי הצו אכן יקוים, אבל זה בדיוק העניין - הם אומרים את זה רק בשיחות סגורות. לא חלילה בריאיונות, או בהודעה לתקשורת, כי הודאה בכך שצריך לקיים החלטה של בג"ץ היא למעשה הודאה באשמה, הודאה שעלולה להיתפש בימים אלה כחולשה, כהודאה בתבוסה. לכן, כשהדברים המפורשים יצאו מפיו של קרויזר, האינסטינקט העיתונאי שלי היה שמדובר בחדשה - ח"כ מקואליציית לוין-בן גביר-סמוטריץ' אומר בפומבי את הדבר המרעיש הזה שפסיקות בג"ץ צריך לקיים. הפליאה שלי, ושל חברי הפאנל שישבו לצדי, מהאמירה הברורה של קרויזר, מספרת את הסיפור על התהום שהממשלה הזאת השליכה אותנו אליה.
הפליאה חזקה שבעתיים לאור העובדה שממש השבוע קרה דבר, או בעצם שניים. מתחילת המהפכה המשטרית בינואר 23', אנחנו שואלים את עצמנו מתי יגיע אותו משבר חוקתי שבו הממשלה והכנסת יכפרו בהחלטות של בית המשפט העליון, בסמכותו, ובהחלטותיו. מתי יגיע הרגע שבו המפכ"ל, הרמטכ"ל, פקיד רשות ההגירה, ייאלצו להחליט למי הם מצייתים. עד היום, סוגיית אי הציות הפוטנציאלי עלתה רק ברטוריקה. היא החלה ביוני 2019, שלוש שנים לפני הכרזתה הפורמלית של ההפיכה המשטרית. כמה ימים לאחר שנכנס אמיר אוחנה לתפקיד שר המשפטים הוא הכריז בריאיון כי יש פסיקות בג"ץ שלא צריך לקיים. ככה פשוט. חמש שנים וחצי עברו, באמצע גם הוכרזה ההפיכה המשטרית. אמנם בתקופה הזאת החוק נרמס פעמים רבות על ידי הממשלה והכנסת, אולם אף פעם לא הגענו לרגע שבו שר או חבר כנסת הצהיר: אני שם פס על בית המשפט ולא מקיים את פסיקתו. זה לא קרה עד השבוע.
ובכן, השבוע שני פוליטיקאים שמייצגים את הזרם המופרע ביותר במפלגת השלטון בישרו לנו את השלב הבא בהפיכה. את מה שלוין הרכרוכי נמנע לעשות, הם לקחו על עצמם. הראשון הוא שר התקשורת שלמה קרעי. זה זמן רב שקרעי מבקש להאכיל את לוין באבק הבייס ולצמוח על חשבונו. רק השבוע נחשפו הקלטות שהמחישו את המתח הגדול בין שניהם - מי התותח שבאמת ישרוף את המועדון. לאחר שפעמים רבות קרא קרעי ללוין שלא לקיים פסיקות בג"ץ, השבוע החליט לשמש דוגמה אישית והודיע שלא יקיים את צו הביניים של בג"ץ, שלפיו יש להשאיר על כנם את מינויים של שניים מחברי מועצת התאגיד. קרעי הבהיר כי אינו מתכוון לציית לבג"ץ ושמבחינתו השניים אינם בתפקיד. אם נחזור לפליאתי מדברי קרויזר, לא פחות חמורה היא ההשלמה שלנו עם זה שלאחר הדברים שאמר קרעי עדיין בתפקידו. שר בישראל מודיע כי הוא לא מקיים את הדין, וראש הממשלה לא מפטר אותו. אגב, פלא שטרם הוגשה עתירה לפיטוריו של קרעי. הקייס בעניינו הרבה יותר קל ומובהק מהקייס של בן גביר. בן גביר בשום מקום עד היום לא הודיע באופן רשמי כי לא יקיים את החלטת בג"ץ.
סנונית הכאוס השנייה היא כמובן סירובה של חברת הכנסת המעודנת מהליכוד, טלי גוטליב, להתייצב לחקירת משטרה. כזכור, גוטליב, בזמן שפרסמה שקרים מופרעים וקונספירציות חולניות נגד בן זוגה של שקמה ברסלר, איש שב"כ מסור ומוערך, עברה על החוק בכך שפרסמה את פרטיו. בעקבות הדברים, היועצת המשפטית לממשלה הורתה על חקירתה באזהרה, אלא שגוטליב מסרבת להגיע לחקירה תוך שהיא מתכסה בחסינות המהותית שלה. אין תקדים בהיסטוריה של מדינת ישראל לחבר כנסת שלא התייצב לחקירה בשל טענת חסינות. שאלת החסינות עולה רק בשלב שבו מחליטה היועצת להגיש כתב אישום. וגם אז, בשונה משנים עברו שבהן היועץ המשפטי לממשלה היה אמור לבקש מהכנסת את הסרת חסינותו של חבר הכנסת שאותו ביקש להעמיד לדין, הרי שמשנת 2005 ברירת המחדל התהפכה. כיום חבר הכנסת הוא זה שצריך לבקש את חסינותו מהכנסת, ולא להיפך.
יש כאן בכל זאת קאץ' אכיפתי אל מול הפרת החוק של גוטליב. החוק קובע כי "חבר כנסת לא ייעצר אלא אם נתפש בשעה שעשה מעשה פשע שיש עמו שימוש בכוח או הפרעת השלום או בגידה". במצב דברים זה, כשהיא לא מתייצבת לחקירה, איך בעצם אפשר להביא אותה אליה בכוח? זהו אתגר שהפרקליטות תיאלץ להתמודד איתו. אחת האפשרויות הנשקלות היא פשוט להתייחס אליה כאל מי ששמרה על זכות השתיקה ולהגיש נגדה כתב אישום (בכפוף לכך שלא תקבל חסינות מהכנסת) על סמך העדויות הקיימות בתיק.
את גוטליב אי אפשר לפטר מהכנסת, אבל את קרעי אפשר ועוד איך לפטר מהממשלה. כמובן שנתניהו לא יעשה זאת. המקרים של קרעי וגוטליב עדיין לא מביאים אותנו לקריסת הדמוקרטיה, אבל הם בהחלט מהווים עוד ציון דרך בדרך לשם. הם עברו מדי בשקט, על אף שהיינו חייבים להתייחס אליהם כאל אזעקה מחרישת אוזניים שמתריעה מפני מה שעלול לקרות כאן אם העיניים של שומרי הדמוקרטיה הישראלית יתעייפו, וחלילה ייעצמו אפילו לשנייה אחת.