חכמי ישראל עשו הכל כדי להרחיק את הנקמה ושפיכות הדמים מידם של היהודים. המשיחיות של הרבנים לבית קוק החזירה את לחיינו את הפשטניים והמסוכנים שבטקסטים הקדומים. בשנה האחרונה ירד מפלס קדושת החיים ועלתה מאוד הדרישה לנקמה. הנוקמים בני זמננו אינם יותר מאשר רוצחים שפלים.
בכל מקום שיש בו יהודים יש מחלוקות ומשברים אודות זהות היהודי. שמרנים ופרוגרסיביים, קנאים ופלורליסטים, שוויוניים ושוביניסטים, חרדים והחרדים מהחרדים, 50 גוונים של ציונים דתיים, ירושלמים ובבליים, אשכנזים ומשתכנזים, מסורתיים וחילונים. ואף שהרשימה עוד ארוכה אני מבקש להוסיף לה עוד מחלוקת רעה ואיומה. מי אחראי על הנקמות בתרבות היהודית?
בשנה האחרונה רבו מאד, מדי, החללים. אזרחים ואנשי כוחות הבטחון שנרצחו בידי בני עוולה, או שנשלחו אל מותם המיותר בידי ממשלת העוולות הישראלית. עם האינפלציה של המוות ירד מפלס קדושת החיים ועלתה מאד הדרישה לנקמה. אניני הטעם מדייקים - מוות למחבלים. והאספסוף הממשלתי הגס דוגל בדברי גדולי ישראל שצוטטו בכל רשת חברתית ובבית המשפט בהאג: "אין חפים מפשע בעזה". משכך הנקמה הפכה להם לתורה ואמונה, חובה דתית של ממש בבחינת: "לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם, תּוֹכֵחוֹת בַּלְאֻמִּים".
המקרא הקדמוני והפרימיטיבי עשיר בדוגמאות איומות של נקמה ושפיכות דמים, של ג'נוסיידים מדאורייתא. עמלק, מדיינים ועוד כמה עממים שכבר אבד זיכרם. אלא שהיהדות ההסטורית, שהייתה עד לא מזמן ציוויליזציה מתפתחת, ידעה איך לטפל בטקסטים האלה ולעקר אותם לחלוטין. עם השנים, הדורות ונסיבות הגורל עשו חכמי ישראל ומנהיגיו את הכל כדי להרחיק את הנקמה ושפיכות הדמים מהישג ידם של היהודים ומיכולת המימוש האקטואלית. הרמב"ם, גדול הגדולים של ימי הביניים קבע: "הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם". על סמך טקסטים קדמוניים ופרשנויות חתרניות ופורצות דרך העבירו חכמי הדורות את הנקמה מהעולם הארצי אל הספירות הגבוהות ביותר, והותירו את האחריות לביצועה בידיו של אלהים. אל נקמות שישיב נקם לצריו. הוא ולא אנחנו, מתישהו ולא עכשיו, אל קנוא ונקום ולא שופכי דם נקיים בני דת משה.
עד שבאה אחת מתורות המוטציה של הציונות הדתית, המשיחיות של הרבנים לבית קוק, והחזירה את המסוכנים והפשטניים ביותר בטקסטים היהודים אל תוככי חיינו. והפעם לא כסיפורי מיתולוגיה רחוקים ומופשטים אלא כתכניות פעולה מעשיות וקונקרטיות. אלוהים שלהם נושל מאחריותו. והנקמה הפכה לתו התקן הניאו-יהודי.
מהם ואילך, מברוך (ארור) גולדשטיין הרוצח, חנן פורת שחגג איתו ("פורים שמח יהודים") ועד אורית סטרוק והניסים הגלויים של אמונת הטמטום שלה, אין יותר אלוהים. רק נוקמים בשר ודם. כה אמר אחיו של שובאל בן נתן שר"י (שם רשעים ירקב) מעל קברו: "ריבונו של עולם, אנחנו רוצים נקמה, רוצים נקמה, אתה נכנסת לעזה בשביל לנקום, כמה שיותר, נשים, ילדים, כל מי שראית, כמה שיותר, זה מה שרצית. וביום הזה, שנה אחרי שמחת תורה, שחשבנו שנטבח באויב, נטבח בכולם, נגרש אותם מפה מהארץ...." ועוד רבים כמותו.
משכך כל מי שרוצה להוסיף למצבת אהוביו שנפלו את תיבת המילים ההיסטורית "השם יקום דמו" - צריך להחליט מה הוא. מגרש האלוהים המבקש לנקום במו ידיו את דם קרובו השפוך, או יהודי אוטנטי המותיר את האחריות לנקמה בידי בורא העולם, אדון כל הנשמות, בעוד הוא עצמו נשאר יהודי מרוסן, אנושי והומניסט. כי הנוקמים בני זמננו יכולים להיות נימולים, ארוכי פאות וציציות, חבושי כיפות, מזוייני נשק טהור וקדוש, מגלגלי עיניים בדבקות אמונית בעוד שבגרעין זהותם הם לא יותר מרוצחים שפלים, חברי כת גוש שמשונים. ארורים ומקוללים.
ובחזרה לטקסט אנטי נקמתי עתיק יומין. כך יקלל בשבוע הבא יעקב הגוסס את בניו הרשעים שמעון ולוי, על דבר הטבח שטבחו באנשי שכם: " שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר: אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל".
כך אז וכך ראוי שבעתיים היום. כנגד שרי ישראל וח"כיה, תומכיהם והפורעים בשמם. ארור אפם.