הודעת ההתפטרות של המשנה לפרקליט המדינה לענייני אכיפה כלכלית, עו"ד ליאת בן ארי, לא נבעה מאירוע מגה דרמטי כמו משבר עם פרקליט המדינה עמית איסמן; גם לא מוויכוח סוער על עתידו של תיק פלילי מתוקשר, או מאיומים והטרדות כלפיה וכלפי משפחתה. נכון, בן ארי חוותה את כל אלה בעוצמות רבות לאורך כל שנותיה האחרונות בפרקליטות, אבל הסיבה הישירה להחלטה היא באמת תחושת מיצוי.
התפקיד האחרון של בן ארי, שבו היא מכהנת כחמש שנים, לא הסעיר אותה, בלשון המעטה. אפשר לומר שהיא די קמלה בו. סובביה מספרים כי זה חודשים ארוכים שהיא כבויה, עייפה, מגיעה עם פחות להט לעבודה. מעבר לכך, תפקיד המשנה לאכיפה כלכלית, למרות בכירותו, פחות הביא לידי ביטוי את הלחם והחמאה של התובע הפלילי - הכנה, עבודה וניהול של תיקים פליליים, תפקיד שבן ארי הצטיינה בו. בניגוד לדימוי בציבור, את תיקי האלפים שכה מזוהים איתה היא כבר מזמן לא מנהלת. למעשה, העיסוק הישיר האחרון שלה בתיק היה לפני חודשים ארוכים, כשנסעה ללונדון כדי לטפל בעדות ארנון מילצ'ן בתיק 1000.
ולמרות כל אלה, לעזיבתה של בן ארי יש משמעות אדירה לדמוקרטיה הישראלית. לא רבים יודעים, אבל את הקריירה המשפטית שלה היא החלה כסניגורית בתחום הצווארון הלבן. בין השאר היא עבדה במשרדה של עו"ד פנינה דבורין, ייצגה יחד אתה את מו"ל "מעריב" לשעבר עופר נמרודי, וכן את האחים משה ואריה ויינברג שהואשמו בפרשת השוחד של אריה דרעי. התובע בתיק ההוא היה עו"ד ז'אק חן. לימים תפקידיהם יתהפכו, כשחן יהיה הסניגור של שאול אלוביץ' בתיק 4000. כעבור תקופה בן ארי החליטה על מהלך אישי שנחשב חריג, ועברה מהשוק הפרטי לשירות הציבורי, אף שברוב המקרים התנועה היא בכיוון ההפוך; בן ארי חשבה שעבודה כתובעת מתאימה יותר לאישיותה ולאופייה.
הזיכרון של הציבור הוא קצר, כרגיל, וכשהזיכרון הזה נשטף גם בנוזל מכונות הרעל, התוצאה היא שרוב הציבור סבור שפרויקט חייה של בן ארי הוא תיקי האלפים נגד נתניהו. כמובן, זו שטות גמורה. מיד נגיע אל תיקי האלפים, אבל אם יש תיק שמזוהה עם בן ארי, הוא דווקא תיק הולילנד. את התיק הזה, שבמרכזו עמד ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, יריבו המר של בנימין נתניהו, בן ארי הובילה ביד רמה. זה היה מגה-תיק עם 16 נאשמים, בהיקף שרק מעטים כמוהו הכירה הפרקליטות בעבר. בן ארי הובילה אותו בהצלחה, למרות אינספור מהמורות בדרך, ובראשן מותו של עד המדינה באמצע החקירה הנגדית שערכו לו פרקליטי אולמרט.
אולמרט עצמו ניהל אמנם מערכה תקשורתית נגד הפרקליטות, שגובתה בעיקר בידי אנשי תקשורת ועיתונים מסוימים; הבעיה של אולמרט היתה אחרת - הוא כבר לא היה ראש ממשלה, וממילא גם כשהיה, היה מאוד לא פופולרי (כפי שהעיד על עצמו פעם). לכן לא היו לו די חיילים שיפזרו את הרעל, ולכן שום דבר - גם לא תיק הולילנד - הכין את בן ארי למה שתחווה בתיקי נתניהו.
פסק הדין בערעור של אולמרט ושאר המורשעים בהולילנד ניתן ב-29.12.2015. חקירות נתניהו נפתחו כשנה אחר כך, ולווו בתחילה בידי פרקליטות מחוז ירושלים. היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, לא הסתדר עם הפרקליטות המלווה, ובמיוחד לא עם עו"ד אורי קורב, שהיה אמון על התיקים. באפריל 2017 החליט פרקליט המדינה דאז, שי ניצן, להעביר את התיק לניהולה של בן ארי. בדיונים היא הובילה את הקול הניצי ביותר, ואת העמדה הנחרצת שלפיה בכל שלושת התיקים יש מקום להעמיד את נתניהו לדין על קבלת שוחד - עמדה שמנדלבליט קיבל רק בעניין תיק 4000.
היום כבר ברור שבכל השנים הללו נתניהו ורעייתו טיפחו צבא סוכני רעל חרוצים, שמהר מאוד זיהה את בן ארי כמטרת איכות. במשך תקופה ארוכה חלק מאיתנו חשב שההטרדות הקשות שחוותה בן ארי בשנות ליווי התיק על ידה, נעשו ביוזמת ביביסטים ספונטניים. לא נותר איש ישר שעדיין סבור כך; רק לאחרונה חזינו בבעתה במסרונים המדהימים שחשף ספי עובדיה ב"עובדה", שבהם רעיית ראש הממשלה מצווה, ממש כך, לשלוח פעילי ימין להטריד את בן ארי בביתה. אנשי תקשורת מופרעים, כמו אבי רצון, ניהלו קמפיין יומיומי באמצעות המיקרופון שלהם נגד בני משפחתה של בן ארי. כך, למשל, הופצה ידיעת כזב שלפיה בנה התעמת עם מפגינים ליד הבית - אף שהמתעמת המצולם כלל לא היה בן משפחתה של בן ארי; או, למשל, כשישבה בן ארי שבעה על אחותה, הפיץ רצון את השקר שאולי אחותה כלל לא נפטרה ושהמוות הומצא מטעמים אינטרסנטיים של הפרקליטה המרושעת. זאת, כמובן, לצד איחולי מוות ישירים ועקיפים, שלטי חוצות, ובעיקר הצפת רעל ברשתות החברתיות, בערוץ 14 ובגלי ישראל. שום דבר בחייה המקצועיים לא הכין אותה לטרלול הזה.
מאז ספטמבר 2019 בן ארי היא המשנה לאכיפה כלכלית. העבודה עם פרקליט המדינה לא היתה פורה במיוחד. בן ארי לא רואה בו אוטוריטה משפטית-ערכית ולא מעריכה אותו במיוחד. הוא, מצידו, מעדיף להתייעץ עם אחרים בדרך לקבלת החלטות משמעותיות.
"הטיפול במשימות המאתגרות והרבות לאורך השנים, ובפרט בתפקידיי האחרונים, היה כרוך בעומס רב ובאחריות כבדה, שהביאו גם לתחושת מיצוי", כתבה בן ארי בהודעת הפרישה, "עם האסון שפקד אותנו ב-7 באוקטובר 2023, המחשבות על החיים ומשמעותם הלכו וגברו".
בן ארי יודעת שעל אף שבחודשים האחרונים היא לא מעורבת מדי בנבכי ניהול תיקי האלפים, היא המזוהה ביותר בציבור עם התיקים הללו, ולכן הוסיפה גם את הדברים הבאים: "לתזמון החלטתי זו אין כל קשר לתיקי האלפים [...] התיק מנוהל על ידי צוות פרקליטים מנוסה ומקצועי".
בן ארי נהפכה אמנם לסמל, אך עזיבתה היא ביטוי לתהליך מדאיג שמתרחש בפרקליטות המדינה בימים אלה. חוץ ממנה בשבועות הקרובים יעזוב את הארגון גם עו"ד מומי למברגר, המשנה הפלילי לפרקליט המדינה. שניהם היו מועמדים לתפקיד פרקליט המדינה בעבר, שניהם - על דעת כמעט כל צמרת הפרקליטות - היו מתאימים בהרבה לתפקיד מפרקליט המדינה הנוכחי. על תפקיד המשנה הפלילי מתמודדים שני מועמדים מרכזיים: מקורבתו של איסמן, מנהלת המחלקה הבינלאומית אפרת גרינבוים, ופרקליט מחוז ירושלים דני ויטמן. ויטמן, לדעת רוב צמרת הפרקליטות, מתאים בהרבה מגרינבוים, שכן הוא בעל ניסיון אדיר בכל תחומי המשפט הפלילי, ונחשב כמי שעומד ללא מורא מול אלה שבאים לחרב את המערכת. אם יפסיד לגרינבוים (אפשרות סבירה ביותר, לנוכח העובדה שאיסמן מעדיף אותה), גם הוא יעזוב את המערכת בחודשים הקרובים. בן ארי, למברגר ו-ויטמן - משפטנים עם מצפן ערכי ומקצועי מדויק, לא מתפשר ולא מתחנף, כל אחד בדרכו - עלולים בעזיבתם להשאיר פרקליטות נטולת מנהיגות, ועם חיסון שהולך ונחלש מפני פופוליזם וניסיונות למצוא חן.
בן ארי עומדת על כך שלא עזבה את תפקידה בגלל האש היעילה מצד מכונת הרעל; השאלה אם התוצאה של עזיבתה ועזיבת בכירים נוספים, לא תהיה בדיוק זו שמכונת הרעל חפצה בה - פרקליטות מוחלשת ומורתעת. מי בעצם ירצה להיות ליאת בן ארי הבא/ה? מי רוצה ליד ביתו מגה-פונים שפולטים קללות? מי רוצה לחשוף את ילדיו לשדרנים מופרעים שמנהלים אחריהם מעקב? איזה פרקליט אנונימי ירצה, מעכשיו, להפוך את עצמו לאויב העם?