הקלות הבלתי ניסבלת של התיוג רידדה את כל השיחות בישראל לרמת תגיות ותוויות. רצוי קצרות וקליטות. מי צריך יותר שפה, ספרות, פולמוס ותרבות כשאפשר להסתפק במילה אחת? שמאלן, פאשיסט, ציוני, בוגד, ערבי, משתמט. הכל ברור. איפה האידאולוגים הכבדים של פעם, מה קרה לנאומים המתישים על מדיניות, ערכים, אתיקה ואסטרטגיה? מסתבר שאין בהם צורך. אם נשיא מוזר בארצות הברית יכול לנהל את העולם בציוצים מביכים מה לנו כי נלין על העימותים הישראלים הפרועים.
בתוך כל אלה הולכות לאיבוד משמעויות ודקויות. אלה שבעיתות תרבותיות אחרות היו עולם ומלאו. כבר כמה שנים שישראל העכשווית עברה את שער האשפות וחיה בשלום בתוך הזבל המוסרי המיוצר ממעונות רעייתו ובן זוגה. כדי להתקיים עם הריחות הלא נעימים, צריך למתג את הצחנה האנושית הזו אחרת. רצוי בצורה חיובית ביותר. כך באו לעולם "הצבא הכי מוסרי בעולם", ו-"הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". בחסותם ניתן לעשות הכל. להרוג ולנקום, לגרש ולהרעיב, להתעלל ולהתעמר. והכל בסדר. כי הכל מוסרי כשזה מידי בניו של העם הנבחר. וחוץ מזה, "הקם להרגך" ו-"המרחם על אכזרים" וכל ההבלים הפסאדו -יהודיסטים ההאלה.
כי חובה להודות על האמת. התבהמנו. החיים הפכו לחסרי חשיבות. בני אדם מתים סתם: ישראלים חטופים, עזתים חפים, נהגים בכבישיה של שרת התחבורה, קברי אחים בכוונות הטייסים, קבר יוסף שלא מפסיק לקבור, תיעודי הסרטונים של חיילי תורת הגזע וקרבנות הכיבוש של מיליציות המתנחלים. בהתחלה היה קשה להרוג. ירינו ובכינו. אבל עם הזמן זה נעשה טבעי. ברוך השם מתרגלים. ככה כולם: הטייס שמטיל פצצות, מפקד החטיבה שמזמין הפצצה עיוורת "ככה סתם", והצלף שיורה להנאתו. באחת הלוויות ספדו ל"גיבור ישראל" והיללו את אהבתו לארץ וכמה ערבים הרג למענה. האטימות הפכה את ההרגל לאפשרי. הבנאליות של הכיבוש. וההוא שנהרג? הדרך הכי קלה לראות אותו היא כתת-אדם, אונטרמנטש. יצור ללא פנים, בן אדם שלא נברא בצלם. והריגתו היא בכלל מצווה מדאורייתא.
אז מי באמת דואג ופועל לשמירת שאריות הרמה האתית של ישראל? לא הרבנים ולא הגנרלים, לא הפוליטיקאים ולא התועמלנים. דווקא ארגוני החברה האזרחית, הפכו למתריעים בשער, נביאי זמננו. האנשים הכי אמיצים בישראל. אלה שיש להם את שאר הרוח, את האמונה שאפשר לתקן ואת המחוייבות לעשות זאת. אין להם שום חשש לעמוד בפני המלך והממלכה ולהטיח בהם כמו נביאים קדמונים "ידיכם דמים מלאו".
יש בישראל חברה אזרחית מרשימה. כל מקום שהממשלה השמידה הם מצמיחים. ארגוני חמלה וחסד כחלופת ממשלה של זדון ועוולות. הם עושים הכל למען האזרחים; תמיכה, סיוע, ייצוג וסינגור. ובתמורה שרי התעמולה של הצורר משמיצים אותם עוד יותר. התעוררתי לתוך זה כי "בצלם" יצאו השבוע לקמפיין גיוס המונים. כמה אומץ צריך כדי להתייצב בעצם הימים האלה נגד הרוח, נגד הרמיה הממשלתית וההונאות הקולקטיביות ולהטיח: זו האמת ואלו עובדותיה. לא פשוט. הרי רק מעטים יודעים מה הם עושים. ועם זאת לרבים - לרוב - יש דעה איומה ומגובשת על הארגון הזה. כי ככה זה בעידן של אוצר מילים בן מילה אחת, בעולם של שחור ולבן בו יש לך רק שתי אפשרויות לבחור, בצלם הם מחוץ לפלטת הצבעים הישראלית. אבל בעולמם של אלה המבינים שהמציאות מורכבת מגוונים וצבעים מתגלה לפתע שמורת טבע אנושית נדירה ביופיה. אנשים שמאמינים שכל בני האדם, כולם, נבראו דומים. לפני שהאנושות התפצלה למיונים פשטניים של דתות וגזעים, אמונות ודעות קדומות, כולם היו פשוט בני אדם. ברואים באותה תבנית, עשויים בצלמו של אותו יוצר, או אותה יוצרת. והמאבק שלהם "למען עתיד בו זכויות אדם, חירות ושוויון יובטחו לכל בני האדם" הוא נשגב מכל לאומנות. זאת ההתעלות ההומניסטית במיטבה.
יותר מזה הדרך היחידה בה ישראל יכולה להיות חברת המופת עליה היא מלהגת, ומוסרית לפחות כמו התעמולה שלה, מחייבת שינוי ערכים דרמטי. הדרך לישראל האוטופית ההיא עוברת דרך בצלם. הארגון ששם לו למטרה לא רק לתעד את כאבם של הקרבנות אלא לשנות את נפשם המעוותת של המקריבים הישראלים.
ישעיוה ברלין אמר על ישעיהו לייבוביץ, שהוא הומניסט למרותו (היינו למרות שהוא טוען שאינו כזה). ובהשאלה: בצלם הם פטריוטים ישראלים למרות כל הרפש המוטח בהם. שם ואצלם טמון עתידן של שתי הקהילות הלאומיות שלנו. צריך לתמוך בהם בכל דרך אפשרית. כי בנפשנו הדבר. אני תרמתי.
הכותב כיהן כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנות היהודית